כמה פעמים יצא לכם להכיר את היצור שלכם? דעו לכם, זהו אחד
הרגעים המרגשים בחיים. לפני שבוע אני היכרתי את שלי, ממש
במקרה. חיכיתי לאוטובוס בתחנה, כשלפתע הרגשתי דפיקות בראש.
שנים לא הרגשתי דפיקות כאלה (מאז שהפסקתי עם התרופות). התחלתי
לפחד, הרי אני ממש לא רוצה לחזור לטיפול. עד שלפתע, שמעתי קול
ליד האוזן שאמר לי: "איזה טיפול יא גנוב? זה אני, ניסו!"
"ניסו?" חשבתי לעצמי, אני לא מכיר שום ניסו.
"מי אתה?" שאלתי בחצי חיוך.
"מי אני הוא שואל! לאן הגענו?! כל השנים האלה ועכשיו אתה נזכר
לשאול מי אני? אני היצור שלך! יותר מידי עישנת בזמן האחרון
הא?" הוא אמר בקול גבוה ומצחיק.
אולי באמת עישנתי יותר מידי בזמן האחרון. אחרי שהפסקתי לקחת
תרופות, החלטתי לעבור למשהו טבעי יותר, אז התחלתי לעשן סמים.
אין ספק שזה שיפר בצורה משמעותית את העולם. ההורים והחברים שלי
כבר מזמן ויתרו עליי. הם אמרו שאם אני לא מוכן לעזור לעצמי, הם
בטוח לא יעזרו לי. זה, דרך אגב, התירוץ הכי גרוע כשלא רוצים
לעזור למישהו. רק אסף, אמר לי בכנות: "תקשיב עידו, אני לא רוצה
לעזור לך". ומאז אנחנו החברים הכי טובים.
"אסף, יש לי יצור בראש" אמרתי כשהתיישבתי על הספה שלו ולגמתי
מן המים.
"לכל אחד יש. במיוחד כשמעשנים כל כך הרבה" אסף השיב ומזג לעצמו
בירה.
"תראה, אני רציני, בזמן האחרון אני ממש מרגיש סחרחורות, חוסר
יציבות והיום אפילו הוא דיבר אלי ואמר שקוראים לו ניסו. אתה לא
מאמין לי הא?"
"ברור שאני מאמין לך, אתה פשוט צריך לחזור לקחת את התרופות
שלך, זה הכל." אסף אמר כשפניו מעט מעוותות. בכלליות אסף היה
מעט מעוות.
"אה אסף, מה המצב גבר? זה ניסו! שנים לא רואים אותך!" ניסו
הציץ עם קולו הצווחני והמרתיע.
"אה, בסדר, אה... אני מניח... אה... מי אתה?" אסף החוויר ונשכב
על הספה.
"תגידו לי שניכם, מה נסגר אתכם היום? אף אחד לא זוכר אותי? גם
אתה אסף?!"
באמת שאני לא מבין מה קורה פה. אולי השתגעתי. כנראה ששוב אני
צריך לחזור לטיפול. ההורים שלי צדקו, אני משוגע עם דיפלומות.
מדבר עם יצורים ירוקים וצווחנים.
הגעתי לפסיכולוג. ד"ר שטייגמן, בניגוד לכל השאר, תמיד הבין
אותי ועזר. אולי בגלל שהוא קיבל על זה כסף. אבל בכל אופן היה
לי ברור שגם עכשיו הוא יבין.
"תראה דוקטור, אני מאוד מרוצה מסיום הטיפול שלנו, אלא שבזמן
האחרון הדברים התדרדרו." אמרתי ונשכבתי על ספת העור הירוקה
שלו.
"כן עידו, אני שמח לראות אותך שוב, מה לאחרונה השתנה? שוב אמא
שלך מכריחה אותך למצוא עבודה ואתה בלחץ?" ד"ר שטייגמן השיב
ועישן מהמקטרת שלו והפריח לאוויר מעט עשן סמיך.
"לא ד"ר, אני יכול להבטיח לך, אני לא בלחץ. ואני מאוד מקווה
שאני לא צריך לשכנע אותך שוב. תראה, היום דיבר אליי היצור שלי.
אני חושב שאני מתחיל להזות, אני רואה יצור ירוק ויש לו קול
צווחני. הוא אומר שקוראים לו ניסו!" צעקתי כבר באפיסת כוחות.
מתוך הפחד העצום הזה שמילא אותי, התמוטטתי. פחדתי לחזור אחורה,
לחזור למוסד שלי. לחזור להיות העידו של פעם...
הד"ר שפך עליי מים, וניער אותי. עבר הרבה זמן מאז שהוא עשה את
זה פעם אחרונה. אי אפשר לומר שהתגעגעתי לזה.
"תראה, עידו, זה טבעי לחלוטין" הד"ר אמר וניגב את ידיו מן המים
"אתה מכיר את היצור שלך. תראה, לכל אחד יש יצור. שמעון! איפה
אתה?!" הד"ר צעק בצורה שמעולם לא היכרתי.
לפתע, הופיע יצור קטן וסגול, העונה לשם שמעון והחל לקפוץ על
כתפו של ד"ר שטייגמן. "ד"ר שטייגמן! יש לך יצור סגול על הכתף!"
צעקתי והרגשתי די מטופש לאחר כמה רגעים כשהבנתי שכרגע אמרתי
דברים ברורים מאליהם.
"אני יודע עידו. גם לך יש. ההבדל בינינו הוא שאני שולט ביצור
שלי. כל שעליך לעשות כדי לחזור לאורח חיים רגיל, הוא לשלוט
ביצור שלך." אמר הד"ר וליטף את שמעון.
"כן, אבל מה בכלל התפקיד שלהם? למה הם פה?" שאלתי והרגשתי די
מטופש ללא אף סיבה.
"התפקיד שלהם הוא להפחיד. בכל צורה שיש. בין אם לאיים עליך, או
לגרום לך להרגיש מפוחד. נסה להרביץ לו ותיווכח בכמה זה כיף
לשלוט בו!" הד"ר הסביר ונתן מכה לשמעון.
אני במהרה תפסתי את הפטיש שהיה על השולחן במשרדו של ד"ר
שטייגמן והחטפתי מכה לניסו בראש. ניסו התכווץ והחל לרוץ בחדר.
תחושת סיפוק מילאה אותי. הרגשתי, חזק. בכלל לא הפריע לי התחושה
שאני גדול יותר ממנו וזה לא הוגן. הרגשתי כאילו אני שולט.
"הבעיה האמיתית היא, כשהם קופצים לתוך הגוף שלך, ואז טיפה קשה
לך להבדיל אם זה אתה או היצור שלך" הד"ר ניסה להסביר, אך אני
הייתי עסוק מידי בלהתאושש מהמכה הכבדה שהנחתתי על מצחי עם
הפטיש...