את מתקשרת אליי בטלפון מאי-שם,
ממרחק, שבשבילי רחוק מדי, כדי להיות כעת אתך,
את דוברת אליי בטלפון, אוזניי מזדקרות;
מבקשות להייטיב ולקלוט
כל נימה וצליל
של עצב וגיל.
כל רגשות הנועם החמים
מן העבר שכעת איננו זמין,
מתרווחים בתוך גווי
ואני, לכל הגה מקשיב, כדי למזג לקרבי.
אינני אישה, לא יודע לתאר תחושתה,
אולי לעניין התחושה - אין הבדל בין גבר לאישה,
ואותו הרטט למה שיאמר- מתי איפה ואיך -
יפיח בלב שנינו אותו אושר או שיאמלל...
אבל עכשיו, המתח כבר מאחורנו
ואת ה"בטח", זה בזה, כבר נסכנו,
בלבבותינו השתפכנו
עד שלאותו קו השתחלנו
בשיח אוהבים דואבים
עד שלפתע התנתקו הקווים.
ואני נותר בגפי, לבדי,
תולה עיניי באוויר,
ממתין לחיוגך הישיר
לחידוש שיח האוהבים
בתדרים הולמים,
בלי "כן" שאומר את ה"לאו",
בלי "אבל" ו"אוף, זה חבל".
16/04/05 |
