לפעמים הבחירה לא ברורה. זאת אומרת - כאילו שאין בחירה. כאילו
שמהשמים זורקים עלייך את העניין הבא שצריך להתמודד איתו וזה מה
שקורה. וכל השאלות הקטנות שמתרוצצות בראש ובלב ובבטן - הן
קיימות, אבל בסך הכל הכללי - אין באמת בחירה. מה שלא נדבק -
יורד באלגנטיות מן הגוף. הפיזי והנפשי, כוונתי. מתגלץ' לו
בעדנה. אין עצב מהותי או קריעה גדולה. המשהו הזה גם לא מנסה
לטפס את הדרך שלו חזרה ולך אין הרגשה או צורך ממש חזקים להלחם
עליו. נותנת לו להתגלץ'.

ערב יום ששי ונפגשנו. כל אחד מבואס מענייניו. אני בתוך העולם
הצף שלי, הוא בעולם שהשאיר מאחור, שם, ב L.A טיול קצר מול
ההרים. יושבים, מדברים, מתקרבים, מתנשקים. מחפשים מקום להמשיך
ומוצאים. מתפשטים. וזה לא באמת נח שם ברוגע. זה אני מנסה להפוך
את המפגש הזה לרומנטיקה או שהוא מת כבר לזיין?

מי אתה? אני מורידה מולך את הבגדים שלי. החזייה, התחתונים. אתה
נוגע בי, מנשק אותי ויורד לי, מספר לי. מבקש ממני לעשות לך
היקי. אני אומרת שהיקי זה מאוד לחזור לגיל 16, להוכיח. משהו.
להוכיח. לא רוצה עכשיו להוכיח.
רוצה להרגיש קרבה.

גם כשאתה שוכב עלי, מחבק אותי ומרים אותי אליך. מסתכל לי
בעיניים (מה אתה רואה שם? רק אישונים?) כשאתה אומר לי שאני
"מדהימה" ואני מרגישה שמחה לפתע. מה אתה בעצם אומר?

אני הבאתי אותך לכאן. רציתי את זה. את זה? כן, את זה.
מוזר. אני בדרך כלל רוצה דברים כל כך יותר עמוקים.
אני רוצה למצוא גם עומק בזה.

אחרי שהלכנו משם בקשת שאבוא לאכול אתך ארוחת בוקר. הלכנו.
דברנו על המצב בצפון. הסברת לי את דעותיך באופן חותך.

נדמה לי שהתפקיד שלי הוא רק להקשיב לך.
נפגשנו יום אחרי. הפעם כבר עשינו את זה.
אני לא. עשיתי משהו אחר.
והרגשתי תחושה חדשה. של כלום אבל גם
של הבנה.
לא של סיום ולא של חיתוך ולא עלבון. אלא רק הבנה.
מעניין מה אתה חושב. כשאני רוצה להכיר אותך, אבל לא היית מהסוג
שהייתי באה אליו סתם לשיחה.
אלו אנשים אחרים. מפגשים יותר לעומק.
קצב הדיבור שלך מהיר כל כך שאני לא מרגישה ש
אולי אתה שחקן ממש מחורבן שלא יודע לקרוא את התסריט שלו ברגש,
או עם סימני השאלה. אולי אתה
סתמי.
אבל הטיול היה נעים.
ובאמת דיברנו. או ששמעתי את עצמי משתעממת?
אתה שמעת?