בחירות שפעם יכולתי לעשות
בידיים עצומות
בעיניים קשורות;
צרות של פעם שהופכות ברכה,
בכי תמרורים שנראה עכשיו כמו צחוק
שמתגלגל במורד של גבעות פורחות
ושוב הילדות מתפללות בגשם.
דברים שפעם ידעתי
בלי לראות פעמיים
בלי לחשוב בבירור;
רחמים שעברו ונראים כמו בדיחה,
כאב שנזכר כמו דגדוג מאוהב
ואין מי שיתפלל בשבילי.
לא דמיינתי שככה אני אתרסק
שככה אני אתפזר בחלל,
בלי שלווה, בלי כאב
בלי משבר רציני שיכתבו עליו ספרים.
רק אני והטעויות
שפעם היו נראות מגוכחות
והייתי מנידה ראש בביטול;
כי לי זה לא יקרה
ובעצם לא קרה לי כלום.
על מי לכעוס
על שלא הזהיר אותי?
את מי לשנוא
על שהביא אותי לבית המטבחיים הזה?
את מי לשחוט
על שלקח ממני את הכוחות
והפך אותי משור לטלה? |
