בית נטוש לצד כביש לא סלול רחוק מהעיר, בלב שום מקום. בית
רעוע, ישן עם גג מעץ. באותו בית חבויים זיכרונות רבים מחיי,
אפילו כאלה שלא חוויתי. הכל קרה כשהייתי בת 15, עוד יום רגיל
הולך להיות לפניי.
מגיעה לאותו בית היום, אחרי 15 שנה. מגיעה ולא מזהה. הבית
השתנה, הנוף לא אותו נוף, והאושר של הילדות איננו. פותחת את
הדלת ביד רועדת. אבק בעיניים והכל מסביב כאילו עטוף במשהו סמיך
ולא מוגדר. הדלת חורקת, בקושי מחזיקה את עצמה, כמעט ונופלת על
הרצפה הרעועה לא פחות. עם כל צעד שלי שומעים את הבית נושם,
משתעל, חריקות צעדיי נשמעות ככל הנראה למרחוק. שולחן האוכל
הנטוש שעומד ליפול בכל שנייה. לא חשבתי שעבר זמן רב כל כך, הכל
נראה כאילו עמד כך בלי השגחה וטיפוח עשרות שנים. רואה תמונות
רצות בראש, מהעבר, אני יושבת מאחורי השולחן, לבדי. הרגזתי את
ההורים באותה ארוחת צהריים, הם החליטו שעד שאני לא אבין כמה
חשוב להמשיך ללמוד אין טעם להתווכח איתי על הסוס שכל כך רציתי.
שבוע לאחר אותה ארוחת צהריים נסענו כולנו לעיר, להירשם לבית
הספר החדש שלי.
שם גם פגשתי את החבר הכי טוב שלי, חשבתי שחברות כזאת לא יכולה
להיפסק. חשבתי שכשנגדל תמיד נשאר החברים הכי טובים, הרי אנחנו
כבר מכירים אחד את השני כל כך טוב. ובאותו יום, בהיותי בת 15,
קרה כנראה הכל, שם הייתה הסיבה לכך שאבדתי. כרגיל הלכנו אני
והוא ביחד מבית הספר. אז ביתו עמד ליד שלי, עכשיו כנראה כבר
הרסו אותו כי במקומו יש שדה פתוח. הגענו לפתח ביתי ואמא אמרה
שארוחת הצהריים על השולחן והיא חייבת לרוץ לעיר. אבא תמיד חזר
מאוחר, לקראת השקיעה, וכך נשאר לנו בית שלם לבדנו. החלטנו לשחק
קצת בכדור אחרי הארוחה. נסחפנו במשחק ולא שמנו לב איך רצו
השעות וזה נראה כאילו היה נועד לקרות. הכדור קפץ מהמדרגות ושבר
את האגרטל האהוב על אמא. לאחר מכן שבר את החלון בכניסה והתגלגל
לדלת של המחסן. לחוסר מזלנו באותו יום, דלת המחסן נשארה פתוחה
וכך הוא המשיך להתגלגל. עיניי התמלאו דמעות, ידעתי שזה הולך
להיגמר רע. אבל אדי כבר רץ אחרי הכדור והתחיל לרדת במדרגות
המחסן.
משם התחיל הבלגן האמיתי. רצתי אחריו לתוך המחסן, באחת המדרגות
הראשונות היה צעצוע שנעזב, החלקתי על הצעצוע ונפלתי, כך סיפר
אדי. הבעיה הייתה שכאשר התעוררתי הייתי בת 30. כך קפצו להן 15
שנים מחיי ואני אפילו לא זוכרת מה קרה בהן. ובתוך לילה הפכתי
לאישה עם עבודה, בית משלי בעיר המודרנית שהתפתחה הרבה מאז שאני
זוכרת אותה.
התעוררתי במיטה גדולה, הדירה נראתה משונה ולא מוכרת. צלצול
טלפון העיר אותי וכאשר עניתי המזכירה שלי (כן מסתבר שהייתה לי
מזכירה) אמרה שהבוס שלי רוצה לראות אותי דחוף, ושאני כבר
באיחור של יותר משעה. באמצע דבריה מבטי נתקל במראה וצרחתי מרוב
אימה. נפלתי על המדרגות של המחסן אתמול בערב היותי בת 15,
והיום בבוקר אני כבר בת 30?!
המזכירה הסבירה לי הכל לאט לאט בטלפון ואמרה שאולי השכנים
יוכלו לעזור לי להיזכר במה שקרה ולהסביר כמה דברים. אמרה שתבטל
את כל הפגישות שלי להיום ושכדאי שאני אקח חופש. הקשבתי לה
ולקחתי חופש. סקרתי את הדירה, שאלתי את השכנים על המשפחה
ומאיפה הגעתי אבל התשובה היחידה שקיבלתי זה כתובת של הבית. כל
זה קרה לפני שבוע. למחרת בבוקר החלטתי לנסוע לבית ולגלות מה
קרה ולאן נעלמו 15 שנים מחיי.
כך הגעתי הנה. בית נטוש לצידי כביש לא סלול. כשהגעתי התחלתי
להיזכר במה שקרה באותו יום, וגם בחיי לפני אותה נפילה. תמונות
באלבום הישן לא פחות, חדרים מלאי אבק, שום דבר לא הסביר לי מה
קרה. לבסוף מצאתי תמונה של אדי, ומאחוריה שם משפחה ושנה בה
צילמנו את התמונה.
חזרתי לעיר והלכתי לחפש את אדי. היחיד שהיה איתי בקשר אז,
היחיד שיכל לספר לי מה קרה. אדי, חבר כל כך טוב שלי, ילד חביב
וחייכני כך זכרתי אותו, כבר היה נשוי למישהי לא חביבה במיוחד
כך נראה לי. לאדי לקח זמן להיזכר מי אני אבל הוא התחיל לספר.
החלטנו שאנחנו נוסעים לבית הזה יחד שוב, שם אולי אני אזכר מהר
יותר, וגם הוא ירענן את זכרונו. כך הגענו לכאן שנינו, ובראשי
רצו תמונות של המשחק שלנו, הכדור ששבר הכל. ניסיתי לעצור את
התמונות אבל זה היה מעבר ליכולתי. פרצתי בבכי, למרות שעברו
שנים כה רבות, עדיין ידעתי שקרה משהו רע. ישבנו ביחד על הספה
המאובקת ועברנו על אלבומי התמונות. אדי סיפר לי על כל תמונה את
הסיפור המסתתר מאחוריה, ככה זה היה נהוג במשפחה שלנו, שלכל
תמונה יהיה סיפור גם אם הוא לא אמיתי. התחלתי לתהות לאן נעלמו
הוריי, ואדי השתתק. הנה חששותיי מתממשות, פרצתי שוב בבכי,
הבנתי את שתיקתו טוב יותר מכל אחד אחר. התמונות החלו לרוץ בראש
מאז התאונה, הכל היה נורא כל כך.
התעוררתי בבוקר עם כאב ראש חזק וראשי היה עטוף בתחבושת גדולה.
באותו יום החלטנו לנסוע עם הוריי לעיר לבית החולים. הרופא הגיע
לביתנו בליל אמש אבל בכל זאת המליץ לנסוע ולהיבדק בבית החולים.
אדי לקח את ידי, והושיב אותי בחזרה על הספה. התחננתי שיספר
הכל, בהתחלה הוא סירב אבל לבסוף השתכנע והתחיל לספר. באותו
יום, בדרך לבית החולים אבא נראה מודאג מתמיד. הם השאירו אותי
למעקב בבית החולים, וההורים חזרו הביתה כדי לארוז לי כמה
חפצים, ולהביא לי אוכל. בדרך בחזרה מכוניתם התהפכה, ונמצאה
בתעלה שלצידי הכביש, שעות ספורות אחרי שכבר לא היה  ניתן
להצילם ממוות. והנורא מכל שמאז הנפילה שלי הייתי בבתי חולים,
היו לי איבודי זיכרון, הזיות, התקפי פחד ושנאה. לבסוף הרופאים
החליטו להעביר אותי לבית הבראה. כפי שאדי סיפר לי הייתי על
כדורים כל הזמן ואומנם הם עזרו לי נגד התקפים אבל הם הכניסו
אותי לדיכאונות, והוא לא יכל לראות אותי סובלת, אז הוא עזר לי
לצאת הביתה לכמה ימים, לחזור לעצמי. כך מצאתי את עצמי בבית
החדש שלי באותו בוקר. אדי ואני היינו נשואים, והאישה שפגשתי
אצלו הייתה אחותו. והבית אליו נסענו היה מיודע להריסה, לכן אדי
כל כך התעקש לנסוע איתי מיד כשזיכרוני חזר אליי, אפילו באופן
חלקי.
עכשיו אחרי שבוע נראה שאני מחלימה, זיכרוני חוזר לאט לאט כמעט
במלואו. אני גרה אצל אדי, ואתמול גיליתי שאני בהריון. היום
הרגשתי עצובה שוב, החלטתי לנסוע לבד לבית בו עברה עליי ילדותי.
נכנסתי לבית, התיישבתי ליד קיר בסלון ועצמתי עיניים. בבית היה
עדיין ניתן להריח את הבושם הישן של אמא. כשניסית לפתוח את
עיניי אחרי ששמעתי רעשים, מצאתי את עצמי מתחת לערימת אבנים
שנשארו מהקיר עליו נשענתי. ניסיתי לצעוק אבל הגרון כאב לי ולא
יכולתי אפילו לנשום. כך קיוויתי גוססת שמישהו יחפש אחרי, אבל
אף אחד לא בא.