זה אתה, שלא חי כבר חודש בבית שלך בצפון.
זה אתה, שנודד במרכז הארץ בין משפחה לחברים וזה אתה שלא נעים
לך כבר לישון בבתים של אחרים.
זה אתה, שכל טריקת דלת מקפיצה לך את הלב.
זה אתה, שכמה שתרצה לחזור הביתה, עוד קטיושה תגרום לך להירתע
ולסגת.
זה אתה, שאין לך תעסוקה, שהחברים שלך מפוזרים בכל הארץ,
ושהמיטה הפכה להיות החבר הכי טוב שלך.
זה אתה, שחושב כל הזמן על הבית, שרוצה לחזור למקום שלך, לפינה
שלך, לשגרה.
זה אתה, שכבר כואב לך על ההרוגים, החיילים והאזרחים, וזה אתה
שיודע שלא מגיע להם למות.
זה אתה שמגלה שמישהו שאתה מכיר נהרג בלבנון.
זה אתה, שמתמודד עם משבר משפחתי שלא קשור למלחמה, משבר שמתגבר
בעקבותיה.
זה אתה, שכמה שאתה מנסה להתעודד, הימים עוברים וזה נעשה יותר
קשה.
זה אתה, שיודע שהמלחמה משפיעה נפשית, על כמעט כל מי שאתה
מכיר.
זה אתה, שמנסה להתגבר, לשרוד, ומשכנע את עצמך שזה עוד מעט
נגמר.
זה אתה, שעדיין שומע על הרוגים, אבידות והרס, והעצב והכאב
עדיין מורגשים.
זה אתה שמנסה למנוע מהדמעות לפרוץ.
זה אתה, שקורא לאלוהים שיפסיק את כל זה, ויתן לנו לחיות חיים
רגילים.
זה לא אתה, זאת אני.
