לי בת משה / מונולוג מהואגינה |
אני מתחילה
להתייאש מ
המין (האנושי)
לעצמי כבר
לגמרי
התרגלתי
אני יודעת,
זה כבר זמן מה ש
אני מדרדרת את
המילים
כנהגת משאית
אובדנית ב
לילות עיוורים
אל תהו-מות ה
מגדר
אני מבינה
לאחרונה ש
אני כותבת מ
הכוס
(לא משום מקום אחר)
אולי זה בגלל ש
אני גם חיה משם
ההבנה הזו
מתסכלת אותי
הייתי
רוצה לכתוב
שירה ללא
מין
ללא (משוא) פנים
רגשות אנושיים
טהורים
אני בהריון
(מדומה)
יש לי בחילות בוקר
(מדומות)
וחשקים (מדומים) ל
גלידת רום-צימוקים
באמצע הלילה (שאינו מדומה)
כנראה ש
הגוף שלי מזייף המשכיות כ
מוצא אחרון מ
הבדידות הקיומית
שעושה בו שמות
אימי הודיעה לי
באופן די חגיגי ש
אם עד גיל 28 אוותר לבדי
אאלץ לגשת ל
בנק הזרע
ולרכוש מ
הלבן הלבן הזה
במיטב כספי
רציתי לומר לה ש
אני לא מבינה
מדוע בגיל 28 אצטרך לשלם על מה
שקיבלתי עד אז בכמויות ללא תמורה
ובכן,
אני מניחה ש
זה בסופו של דבר
עניין של
ביקוש והיצע
זה מאוחר
מדי הלילה
לבקש את ה
כתיבה לעשות
איתי אהבה
(אז אני אפילו לא
מנסה)
לכתוב זה כמו
לעשות לעצמך
פסיכואנליזה
אכזרית במיוחד
כמו לחפור במעדר ב
תת מודע שלך
ולגרור את כל מה ש
קברת שם כדי
להמשיך לחיות
החוצה
זה אף פעם לא
נגמר טוב
הרי
אם זה נגמר
זה לא
היה טוב
אפשר להיקשר ל
גוף של
מישהו
בדיוק כמו ל
נפש
הגוף שלי
נקשר אליך
וכל הסימנים (הכחולים)
יעידו כך
עוד מעט תבוא אליי
ונבחן את
העניין
אם נשאר כזה
בינינו
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|