אני מתחילה
להתייאש מ
המין (האנושי)

לעצמי כבר
לגמרי
התרגלתי

אני יודעת,
זה כבר זמן מה ש
אני מדרדרת את
המילים
כנהגת משאית
אובדנית ב
לילות עיוורים
אל תהו-מות ה
מגדר

אני מבינה
לאחרונה ש
אני כותבת מ
הכוס
(לא משום מקום אחר)
אולי זה בגלל ש
אני גם חיה משם

ההבנה הזו
מתסכלת אותי

הייתי
רוצה לכתוב
שירה ללא
מין
ללא (משוא) פנים
רגשות אנושיים
טהורים

אני בהריון
(מדומה)
יש לי בחילות בוקר
(מדומות)
וחשקים (מדומים) ל
גלידת רום-צימוקים
באמצע הלילה (שאינו מדומה)

כנראה ש
הגוף שלי מזייף המשכיות כ
מוצא אחרון מ
הבדידות הקיומית
שעושה בו שמות

אימי הודיעה לי
באופן די חגיגי ש
אם עד גיל 28 אוותר לבדי
אאלץ לגשת ל
בנק הזרע
ולרכוש מ
הלבן הלבן הזה
במיטב כספי

רציתי לומר לה ש
אני לא מבינה
מדוע בגיל 28 אצטרך לשלם על מה
שקיבלתי עד אז בכמויות ללא תמורה

ובכן,
אני מניחה ש
זה בסופו של דבר
עניין של
ביקוש והיצע

זה מאוחר
מדי הלילה
לבקש את ה
כתיבה לעשות
איתי אהבה

(אז אני אפילו לא
מנסה)

לכתוב זה כמו
לעשות לעצמך
פסיכואנליזה
אכזרית במיוחד

כמו לחפור במעדר ב
תת מודע שלך
ולגרור את כל מה ש
קברת שם כדי
להמשיך לחיות
החוצה

זה אף פעם לא
נגמר טוב
הרי
אם זה נגמר
זה לא
היה טוב

אפשר להיקשר ל
גוף של
מישהו
בדיוק כמו ל
נפש

הגוף שלי
נקשר אליך
וכל הסימנים (הכחולים)
יעידו כך

עוד מעט תבוא אליי
ונבחן  את
העניין
אם נשאר כזה
בינינו