הבוסית שלי זונה, כל הבוקר היא רק התעסקה בלרדת עלי ולרדות בי,
בטח שוב תפסה את בעלה מזיין מהצד. מלבד הבוסית הזונה גם המתכנת
החרמן שוב עגב עלי במבטיו כל הבוקר, הוא אפילו התחכך בי
בקפיטריה - אני מתקלחת באקונומיקה היום. יצאתי מהעבודה וחשבתי
שהסיוט נגמר אבל אלוהים כנראה סימן עלי נקודה אדומה עם לייזר
פוניט, כי ברגע שיצאתי מהמשרד דרכתי עם סנדלי הדולצ'ה וגאבאנה
שלי בתוך ערימה של חרא. מרוב עצבים הורדתי את הסנדלים וזרקתי
אותם לפח האשפה שעמד בקרבת מקום וספג אותם בשתיקה. הייתי צריכה
לזרוק אותם על הבוסית שלי או לדקור את המתכנת עם הסטילטו אבל
עניין השתיקה היה מוטל בספק...
4 אחר הצהריים, צועדת יחפה ברחוב המסגר, מקבלת הצעות מגונות
מכל מוסכניק עם חריץ בישבן ושארית סביח בקצה השפה. עצרתי
מונית, נכנסתי. "לאן את צריכה?", "רוטשילד". יוצאים לדרך, פקק,
תאונה בשלום. יצאתי מהמונית טורקת את הדלת בכעס חושבת על
תחתוני התחרה הורודים שיכולתי לקנות ב 45 ש"ח ששלמתי הרגע
לנהג.
אני יחפה, פאקינג אמצע אוגוסט,
צועדת, מתקרבת, מגיעה. הביתה!
קומה 4 עורפית, משופצת מרווחת.
מדליקה לי מבער עם שמן לבנדר, שמה פלייליסט של מדיטציה ושאנטי.
אפילו זוכה לביקור מיונק דבש שעצר לרגע על ענף מול המרפסת
שלי.
מכינה לי אמבטיית קצף חמימה, נכנסת, מרגישה את כל השרירים
נהיים רפויים, הגוף נרגע... שקט

חצי שעה אחר כך בניידת בדרך לאבו כביר, אזיקים, שוב רעש, שוב
המולה... מה לעשות... תגידו לי אתם: אם אחרי יום כזה השכנה
מלמעלה הייתה מנגנת את הטיטאניק בפסנתר לא הייתם יורים בה?!