הסתכלתי עליו, יושב בצדו השני של הספסל ומרכין את ראשו לאחור,
להסתכל בעיני. הוא הדליק סיגריה וחזר להביט אליי מאותה זווית
משונה, נושף עננת עשן אל פניי. הוא ידע כמה אהבתי עשן. פעם
אמרתי לו, אם זכרוני אינו משטה בי, שאני אוהבת לגור בעיר רק
בגלל העשן. לא בגלל שיש פה קניונים גדולים וחנויות נוצצות
ויקרות, ולא בגלל שיש פה אנשים מתנשאים עם כיס יותר גדול מהזין
שלהם. זה היה העשן.
שאפתי את העשן לריאותיי, מתמוגגת מההרגשה. לא עישנתי, מתוך
עקרון, ואולי מתוך כבוד לשלושת הסבים שלי שנפטרו מסרטן בתום
שנים ארוכות של עישון מאסיבי. בעצם, לו רציתי, הייתי יכולה
לעשן, אבל משום מה העדפתי לקחת לריאות באופן פאסיבי. ואולי זה
בכלל לא היה העשן שגרם לי ליהנות כל כך, אולי זו הייתה העובדה
שהעשן הזה עבר קודם כל בגוף שלו, ואחר כך עבר אליי. ראיתי את
זה בתור אקט אינטימי למדי, למרות שזה לא היה ביג דיל בשבילו:
רק לקחת שאכטה ולהוציא את העשן דרך הפה אל החלל, שבמקרה היה
קרוב לפניי. אבל לי לא היה אכפת- הייתי כאן, על הספסל הזה,
כשהפנים היפות ביותר בעולם מביטות בי בזווית עקומה מצדו השני
של הספסל, מוסתרות על ידי מסך עשן.

ואני אהבתי אותו. אהבתי אותו יותר משמישהי תוכל אי פעם לאהוב
אותו, אני בטוחה בזה, כי כשאני אוהבת מישהו אני הולכת עם זה עד
הסוף- כבר הסכמתי, ביני לבין עצמי, לוותר על הקריירה המזהירה
שתכננתי לי לשנות בגרותי, והסכמתי להתיישב אתו בבית גדול
ונחמד, ללדת את ילדיו ולהביא לו בירה וסיגרים בעוד הוא יושב על
הכורסא בסלון, מקריח ומגדל כרס, בשעה שהוא מעביר בין הערוצים
הלוך ושוב, פעולה שבנסיבות רגילות הייתה מוציאה אותי מדעתי
וגוררת תגובה אלימה מצדי, אם לא היה מדובר בזכר הספציפי הזה.
בכל ימי חיי לא אהבתי מישהו כמו שאהבתי אותו, גם בזה אני
בטוחה. מה לא עשיתי בשביל לזכות בו. עשיתי הכל, עד שלא נותרה
בידי ברירה- השתניתי. כולם אומרים שאני לא מי שהייתי פעם, ואני
מהנהנת בראשי וחושבת איזה כיף זה להיות הבחורה החדשה שאני,
הבחורה שנוצרה במיוחד בשבילו משברי לב מוכתמים בזיעה ודם. היא
נראתה כמוני, ואולי אכן הייתה אני, אם לא הייתה זונחת את כל
העקרונות והדעות והמחשבות והרצונות שהיו לה לפני שהיא פגשה
אותו. עכשיו היא אני. אני, מוכנה ללכת אחריו עד קצה העולם, רק
בשביל לראות את הפנים האלוהיות האלה לצדי בכל בוקר. רק כדי
לשמוע אותו לוחש בכמיהה שאני היחידה, שרק לי תהיה את
הפריווילגיה לנשק את השפתיים האלה, ולדאוג, ולבשל, ולנקות,
וללדת ילדים, ולהיות משרתת, ושפחת מין, והכל בשביל שהוא יהיה
שלי, ואני אוכל להציג אותו בפני ההורים שלי, ולקחת אותו איתי
למסיבות, ולהשוויץ בפני החברות שהנה לי יש חבר יפה ונחמד כל
כך, ולהצתרפת אתו בציבור, ללכת אתו שלובת ידיים ברחבי בית
הספר, ולחייך בגאווה כשהילדים מהכיתה שואלים אם זה שכמעט בלע
אותי בהפסקה הוא החבר שלי, ואם הוא מהשכבה למעלה, ולהגיד שכן,
אנחנו נורא נורא אוהבים, אין יותר אוהבים מאתנו, ובטח שכבר
הגענו רחוק, כי אנחנו מרגישים צורך עז לחלוק את אהבתנו המשותפת
ועצומת הממדים בכל הזדמנות.

ואני מסתכלת עליו עכשיו, יושב על הדשא ומסתכל על הכוכבים, זה
שטען שהוא לא בנוי לקשר כרגע, זה שלא יהיה שלי לעולם, זה שאף
פעם לא תהיה לי הזדמנות לוותר על חיי ועליי בשבילו.

ואני בוכה, אולי בגלל העשן שצורב לי בעיניים, או אולי בגלל
שאני מרגישה תחושה נוראה שמכריחה אותי לוותר עליו ולעשות את
הנורא מכל- להיות עצמי.