יושב במשרד במרכז הארץ ומקטר על כמה שחם לי וקשה להתרכז כי
המזגן שוב התקלקל. חושב על בן גילי דמיוני - לא דמיוני שנמצא
עכשיו בלבנון. נקרא לו דודי או סשה או ארז. כמה חם לו שם בטנק,
עם כל הלבוש חסין האש והכל. אני כל כך רחוק מהעולם הזה שאני
תוהה אם בכלל יש לו מזגן.

אני אחזור היום הביתה ( טפו טפו טפו ) וגם מחר ומחרתיים, וארז
חוזר עוד שבועיים ובקושי מצליח להחליף מילה עם ההורים פעם
בארבעה ימים. אני חוזר לחדר בו אני ישן עם אחי בן ה 17, אחי
האהוב, שאיתו אני מסתדר. אני רק רוצה שייתן לי את המרחב שלי,
כמו שאני מנסה לתת לו את שלו. בנסיבות האלה זה לא תמיד מסתדר.
ארז בקושי יישן בלילה בסוג-של-מיטה לא נוחה. הוא מוקף בחברים
אמנם, אבל הם חמישה, וארז מרגיש בצדק שאין לו פרטיות כהוא זה.

אמרו לי היום ששוקלים מחדש את קיצור השירות הכולל עליו הכריזו
שר הביטחון לשעבר והרמטכ"ל במסיבת עיתונאים. בגלל המצב. ברור
שהתבאסתי, זה אומר שיהיה לי פרק זמן גדול יחסית עם מפקד חדש
שאצטרך להתרגל אליו, ואולי הוא יהיה קוץ בתחת. קצת פגמו לי
בתכנון המושלם שלי לסוף השירות, וגם הפגם הוא לא וודאי. אני לא
יודע אם אשרת שנתיים ושמונה חודשים או קצת יותר. ארז לא יודע
אם ישרוד את היום, אם לא יישרף חי בתוך הטנק, אם לא יחטפו
אותו.

כבר כמה חודשים שלא יצאתי עם מישהי יותר מפגישה אחת. גם לא
התנשקתי כבר כמה חודשים. אני מטפס על הקירות ומתייאש
וההורמונים שלי לפעמים מעבירים אותי על דעתי. אבל זו גם אשמתי,
אני לא מנסה מספיק, אני מרים ידיים מהר ואולי אני באמת בררן
מדי.  לפחות היה לי 'קראש' של כמה ימים. ארז בקושי מדבר עם
חברה שלו, פניה כבר מיטשטשים בזכרונו. שניהם כל כך מתגעגעים זה
לזו. היא דואגת לו ומפחדת, צמודה לרדיו, לטלפון, לטלוויזיה,
לעיתונים ולאינטרנט.

לפני חודשיים וחצי בערך ציפור חרבנה לי על היד כשהלכתי בפארק
עם חבר טוב. אומרים שזה מביא מזל. אני אומר שזו אמונה טפלה
שצמחה מתוך הצורך של אנשים לנחם את עצמם שיש סיבה למה דווקא
עליהם חרבנה הציפור, ולמה הם היו צריכים לסבול את הריח,
ההרגשה, ההשפלה והגועל. יאללה, אמרתי. בוא, מזל. בוא נראה
אותך. אני רוצה לראות שאנחנו סוף סוף עוברים דירה ושתהיה לי
חברה, ושאני אפסיק להרגיש רע כל כך מול המשפחה שלי, החברים שלי
ומול עצמי.
שום דבר מהדברים האלה לא קרה. חודש לאחר מכן הייתה לי שממית
גדולה בחדר. גם על זה אומרים שזה סימן למזל, רק שהפעם אין לי
קונטרה. וזו הייתה השממית הכי גדולה שראיתי בחיי. יופי, עוד
סימן.. אז עכשיו המזל בטוח יבוא והכל יהיה טוב יותר. חייב
לבוא, גם ההורוסקופ שלי כל הזמן מבטיח לי שהתקופה הרעה נגמרת.

אין לי זמנים מדויקים, אבל כמה זמן אחרי זה נחטף גלעד שליט
המסכן, וכל המדינה נכנסה לדריכות שרק עלתה ועלתה. אז התחילה
המלחמה בלבנון. את הנחמות הקטנות שלי אני מוצא במוזיקה או
בספרים, או ברגעים שאני מרגיש שהכל עדיין בסדר ביני לבין
החבר'ה שלי. דואג כמו כולם וכמו כולם רוצה שזה כבר ייגמר
ושנסראללה ימות. עכשיו. מצד שני בני משפחתי הצפוניים רק שומעים
את האזעקות ( טפו טפו טפו ) ואינם בקו האש. חוץ מזה אין לי קשר
ישיר למלחמה. אני עטוף בבועה החמימה שלי, עד כמה שהיא יכולה
להישאר בועה בימים אלו.

חושב על כתבה שהייתה לא מזמן בעיתון, על מחקר שגורס כי ילידי
שנות ה 80, 90, 2000 הם הרבה יותר אגוצנטריים, נרקיסיסטים
ומפונקים מילידי העשורים שלפניהם. אני נאלץ להסכים. זה אומר,
לפי הכתבה, שאנחנו באים לחיים עם ציפיות גבוהות מדי ובסופו של
דבר מתאכזבים. טרם קראתי את הכתבה, רק רציתי לקרוא. מה שגורם
לי לקבול שוב, הפעם על חוסר הזמן שלי.

אני מאמין שיש לי ביקורת עצמית גבוהה ולכן אני מודה שאני יודע
להתלונן, כמו יהודי טוב, אבל אין לי באמת על מה. אני צריך
להעריך את מה שיש לי, לחשוב על מסכנים אחרים ולהודות לאל. לא
צריך מלחמה בשביל להיכנס לפרופורציות, אבל אין מה להגיד- היא
תורמת לכך.

אני מאמין שהמלחמה תיגמר בקרוב כשידינו על העליונה, ושנשיג מה
שאנחנו רוצים כמו שאנחנו יודעים- גם מבחינה מדינית. אני מאחל,
מייחל ומקווה שארז וחבריו יחזרו במהרה ובשלום מהצפון הגועש.
אני גם מאמין שהתקופה המגעילה שלי תיגמר בקרוב. מקווה שאם
לאולמרט תהיה שממית גדולה בחדר הוא באמת יזכה לראות את המזל
הטוב שלו מגיע.

חשוב לשמור על פרופורציות, ועל אופטימיות.

7/8/06
היום ה 27 ללחימה