אני מתכנת מחשבים למחייתי ולמזלי הרב אני טוב בזה.אני עובד לבד
ואת התכנות אני עושה בבית.הכסף מגיע אל חשבון הבנק שלי
אוטומטית.את כל הפעולות הביתיות כמו קניות וחשבונות אני עושה
דרך הטלפון.כיוון שאני עובד מסביב לשעון, אני לא יוצא הרבה
מהבית, גם ניתקתי קשר עם החברים המעטים שהיו לי.
בשנתיים הראשונות של העבודה הייתי צריך להתרגל לדרך החיים
הזאת.באותו זמן עוד הייתי יוצא עם החברים שלי לפאבים
ולמועדונים אבל תמיד הראש שלי היה טרוד באיזו בעיה שלא הצלחתי
לפתור במחשב ולא הייתי נהנה אז הפסקתי לצאת.את כל הבגדים
החדשים והפרארי שקניתי מהכסף שהרווחתי בהתחלה, השארתי בארון או
בחניה ולא בהכרח בהתאמה.אחרי שנתיים הדבר היחיד שיצאתי בשבילו
מהבית היה חנות המחשבים שמול הבית שלי, פעם בחודש למשך חצי
שעה, להתעניין בתוכנות וחומרה חדשים.אחרי שהתרגלתי זה נראה לי
טבעי ולא יכולתי לדמיין לעצמי חיים אחרים.
טעיתי.זה לקח לי בדיוק שלוש שנים.שלוש שנים של דיבור לעצמי,
שלוש שנים של לעשות ביד ושלוש שנים שעם כל הכסף שחסכתי בהן
יכול הייתי לממן לעצמי חיי הוללות מלאים, חמש פעמים, אז ניסיתי
להתחיל לצאת, אבל לא היה לי עם מי.כל החברים שלי כבר היו
נשואים עם ילד או שניים ולא היה להם פנאי לבילויים, הם הזדקנו.
ניסיתי לצאת לבד אבל זה גם לא הלך, פשוט לא התחברתי לאנשים
חדשים. בסופו של דבר ויתרתי וחזרתי הביתה למחשב.
אז זה קרה.נכנסתי לחנות המחשבים, עצבני, שלא כהרגלי.בעל החנות,
איש כבן ארבעים, שם לב למצב שלי.אף פעם לא דיברנו ממש ואז הוא
פונה אליי.
-"הכל בסדר?" שאל.
-"כן.לא. לא יודע." השבתי.
-"אתה לא יוצא הרבה." הוא אמר וחייך חיוך ערמומי.
-"לא." עניתי."איך...איך אתה יודע?"
-"לפי העור שלך, הוא לבן.חיוור מדי."
הסתכלתי עליו, לא מבין על מה הוא מדבר ואז הבטתי על ידי.הן היו
לבנות.
-"כן.אני לא יוצא הרבה.אני...אין לי צורך."
-"שטויות.כולם צריכים לצאת מדי פעם."
-"אני לא!" עניתי בתקיפות.
הייתי בשטח לא מוכר.מה פתאום הוא מדבר איתי על דברים כאלה.
ולמה בכלל אני עונה לו.
הוא הרים גבה.
-"אתה לא מרגיש קצת, אני לא יודע...בודד לפעמים?"
היססתי.
-"כן...אבל אני מסתדר."
-"יש לי רעיון בשבילך. פתרון...מסוים, אם תרצה.אתה אוהב מחשבים
נכון?"
-"כן. ראית אותי בא ושואל על דברים חדשים בעולם המחשבים."
-"כן, פעם בחודש לפחות, אם אני לא טועה.בכל אופן יש לי בשבילך
את הדבר שאתה צריך: צורב."
צחקתי.הרי צורב יש לי כבר ממזמן.
-"אה.לא, לא צורב רגיל.אחד קצת שונה." שוב הוא חייך
בערמומיות.
"בוא אחרי." אמר.
הוא ניגש לאחורי הדלפק ונעלם מאחורי וילון שחור.עקבתי
אחריו.החדר האחורי היה מלא בסחורה מכל מיני סוגים.בעיקר בלטו
שם ערמות המסכים והמארזים.הוא צעד עד לסוף החדר ונעצר מול תיבת
עץ.
-"בוא הנה." אמר.
התקרבתי.התיבה הייתה מאוד ישנה ומאובקת.הוא הושיט יד לתוך
חולצתו והסיר שרשרת מעל צווארו שאליה היה מחובר מפתח.שני
סיבובים בחור המנעול והתיבה נפתחה.הוא הרים את המכסה והוציא
מתוך התיבה קופסת קרטון של חברת "קריאייטיב" ועליה היה רשום
"ריל לייף" או משהו כזה.
-"יש בפנים הוראות הפעלה."
-"אבל מה זה."
-"אתה תראה.קח את זה הביתה.אם לא תאהב את זה תחזיר לי מחר."
יצאתי מהחדר האחורי.
-"רגע.יש לך דיסקים?" הוא שאל.
-"לא." עניתי.
-"קח חבילה.תחזור כשיגמרו."
לקחתי את שתי הקופסאות והלכתי הביתה.עדיין המום החלטתי לא לגעת
ב"צורב" החדש שלי בינתיים.ניסיתי לחזור לעבוד על בעיה שנתקלתי
בה בצהריי האתמול, אבל כל הזמן חשבתי על ה"צורב" החדש הזה.מה
כבר יכול להיות כל כך מיוחד בצורב, חוץ מהמהירות שלו.הגעתי
לשלב שכבר לא יכולתי לחשוב על כלום מלבד ה"צורב" והחלטתי לבדוק
במה מדובר.פתחתי את הקופסא.בפנים נחו להם בשקיות ה"צורב",
הוראות ההפעלה ומין אלקטרודות.
הוצאתי את הצורב ובחנתי אותו.נראה מוזר, בלי חיבורים חיצוניים
למחשב.האלקטרודות לא היו פחות מוזרות.מה היו קשורות
האלקטרודות, מאותו הסוג שרופאים משתמשים לחבר אנשים למכשירים,
לצורב? הוצאתי את חוברת ההפעלה והתחלתי לדפדף עד שהגעתי
להוראות:

1)מצא "נושא" לצריבה.
2)דבר עמו והחלט מה ברצונך לצרוב.
3)חבר את האלקטרודות מהצורב אל ה"נושא".
4)הכנס דיסק ריק לצורב.
5)החל בהקלטה על ידי לחיצה על הכפתור "התחל".
6)לשימוש הכנס את הדיסק הצרוב, חבר את האלקטרודות לעצמך ולחץ
על "PLAY".

אוקיי, זה כבר היה יותר מידי מוזר, אפילו בשבילי.
החזרתי הכל אל הקופסא ופיהקתי.הבטתי בשעון.השעה הייתה עשרים
לחצות.בדרך כלל אני הולך לישון יותר מאוחר, אבל החלטתי שאחרי
מאורעות היום, שהיו די חריגים, אני אוותר על המשך העבודה,
שממילא לא הייתי יכול לחזור אליה היום והלכתי לישון.
זה לקח לי בדיוק רבע שעה של חוסר שינה, בשביל לקום ולחזור אל
הצורב המוזר שנח לו בקופסא המוזרה, על יד המחשב שלי.עיינתי שוב
בהוראות ולאחר כמה דקות של חשיבה החלטתי לתת לזה צ'אנס.
התלבשתי ויצאתי לפאב הקרוב לביתי, כשהצורב עמי בתוך תיק גב
ודיסק אחד בתוכו.
אני לא יודע כמה זמן עבר, אבל הדבר הראשון שהרגשתי כשיצאתי
החוצה היה אויר הלילה הצונן.הרגשה נהדרת אחרי כל כך הרבה זמן.
נכנסתי אל הפאב והתיישבתי על הבאר.המקום לא היה "עמוס" אבל היו
בו אנשים, שאת חלקם הכרתי, אבל הרוב היו זרים לי.אחרי בירה אחת
וחצי שעה משעממות התיישב לידי מישהו.נראה בגילי אולי קצת יותר
צעיר.התחלנו לדבר, הזמנתי אותו לבירה.זה לא היה קל, אבל לאט
לאט זה חזר אליי.אמרתי לו שאני עורך מחקר.הוא שאל על מה ואני
שלא הייתי מוכן עניתי שעל יחסים שבינו לבינה.הוא נשמע מעוניין
ביקש שאני אסביר לו.אחרי עוד שתי בירות על חשבוני וכמה
תיאוריות יותר מופרכות מזה שאלוויס עדיין חי הוא החליט שהוא
מסכים להשתתף בניסוי.חיברתי אליו את האלקטרודות ואז שאלתי אותו
מי הייתה החברה הכי טובה שלו. גלי,הוא ענה.ביקשתי ממנו שיספר
עליה ולחצתי על התחל.אמנם היה כתוב על הקופסא של הצורב מהירות
64, אבל לא האמנתי, שתוך חמש שניות מתחילת הפעולה, נורית הסיום
תהבהב.הקשבתי לו עד הסוף וכשסיים קיפלתי את הדברים לתוך התיק,
הודיתי לו ופניתי לצאת.הוא עצר אותי ושאל מה עם התוצאות.מלמלתי
שזה לוקח זמן.הוא היה קצת מאוכזב אבל אני די בטוח שזה עבר
לו.מיהרתי להסתלק משם, כמה שיותר מהר.כשהגעתי הביתה הנחתי את
הצורב מולי על השולחן והתיישבתי על הספה.בהיתי בצורב ואז
חיברתי את האלקטרודות לרקות שלי.נשענתי אחורה ולחצתי על
"PLAY".
התעוררתי בבוקר.פתחתי את העיניים, עוד ישבתי על הספה, מול
השולחן, עם הבגדים של אתמול, כנראה שנרדמתי.אבל...משהו.לאט,
לאט זה בא.כל הפעמים שראיתי אותה, את גלי, הריח שלה, הטעם
שלה,החיזורים אחריה, כל השנתיים וחצי שהיינו ביחד, אפילו את
הטיול ללונדון, שעשינו ביחד ובעיקר את כל הפעמים, שתינינו
אהבה. אפילו את הפרידה המרה אני זוכר, כמה שאהבתי אותה.זה היה
כל כך אמיתי, כל כך...מה שהייתי צריך.
ערב אחרי זה, שוב "צרבתי".הפעם מאיזה בחור שהיו לו "פול"
חברים. איך הרגשתי אהוב.
זה היה לפני שש שנים, מאז כבר היו לי שלוש גלי, ארבע ליאת,
שירה ושרון. הייתי נשוי לקרן ומיכל, משתיהן התגרשתי וגם היה לי
כלב שנדרס.יש לי בערך שלוש מאות חברים חדשים שאוהבים אותי
ומוכנים לעשות בשבילי הכל ואוסף הדיסקים הצרובים שלי רק הולך
וגדל.
עכשיו אני הולך לחנות המחשבים פעם בשבוע כי נגמרים לי הדיסקים
מהר יותר ו...לא יודע, בינתיים אני צורב.