האם אתם מאמינים בנצחיות של אהבה?
שאלה טיפשית יענו לי יותר מחצי הקוראים במחשבותיהם, אין שום
דבר נצחי בעולם שלנו, אולי חוץ מים, אוויר ויבשה, אבל אולי
מתישהו והם ייעלמו.
ומה עם חצי השני, כנראה חלק פשוט לא יודעים מה לענות, וחלק
מנסים להאמין שאכן אהבה יכולה להיות נצחית. וכנראה רובם באו
ממקום בו אני פעם חייתי. זה עיר קטנה איפשהו בארצות הברית, זה
לא חשוב כל כך, חוץ מפרט אחד היא נמצאת ליד הים, וכמעט כל ילד
או ילדה, בה חולמים לצאת אל הים, אל מקום, שמרחק שם מאבד
משמעות, וגם הזמן כאילו נעצר ושלווה משתלטת על גופך.
ופעם לפני עשרים שנה בעיר הזו חייו נער ונערה, הנער אהב את
הנערה, כמו שהשמש אוהבת את כדור הארץ, תמיד מחממת אותה עם קרני
אור, אבל מפחדת להתקרב, כי אז תיקרה טרגדיה. הפחד לאבד אותה,
לא נתן לו אפשרות להיות איתה. והוא התבונן מהצד על האושר שלה,
הוא התבונן מהצד על תנועות שלה, הוא התבונן מהצד על ריקוד שלה
עם מישהו אחר, ורק כשהיא בכתה הוא הייה לידה, ואז היה נראה שהם
שייכים, אבל אחרי כמה זמן היא שוב פעם נעלמה, והייתה כל כך
רחוקה שקשה הייה להאמין שהוא פעם יוכל לחבק אותה.
ויום אחד הם התבגרו, והוא איבד אותה, איבד אותה לנצח כך הייה
נראה לו.
אבל הוא עדיין אהב אותה, לפחות בלילות כשלא יכול היה להירדם,
וכשנרדם ראה אותה, מחייכת ושמחה אבל עדיין רחוקה.  ואולי זה
אהבה שהביאה אותו, באותו יום לבית חולים, שבו שוב פעם הוא ראה
אותה. אבל הפעם היא לא חייכה, צער מילא את פנייה. ובעומק עיניה
הייה רק בדידות.
הוא עוד לא ידע אז שהיא חולה, חולה קשה והזמן כבר התחיל את
הספירה לאחור, נשאר לה לא הרבה, כמה חודשים, אולי פחות.
אבל הוא לא עזב אותה אז, הוא ניגש אליה וחייך, כאילו לא עברו
כל כך הרבה שנים, וכאילו לא הייה כאב, וכאילו היא לא הייתה
רחוקה.
אבל כבר לא עוד. באותו רגע, היא הבינה כמה פספסה, כי עכשיו
היא נשארה לבד, היא הייתה נשארת לבד לנצח. אם לא הוא. הוא לא
השאיר אותה לבד עם הבדידות והכאב, ואפילו הצליח לעצור את
השעון. הוא לקח אותה למקומות קסומים ונפלאים, והיא אפילו לא
הצטרכה לצאת מחדר בבית חולים. בפעם הראשונה אמר לה "אני אוהב
אותך" והיא ענתה לו "אני גם אוהבת אותך" ובכתה, בכתה כי ידעה
שהיא הולכת לאבד אותו.
הוא הגשים את כל חלומותיה חוץ מאחד, לצאת אל הים בספינה ולחוש
את הנצח.
עברו שלושה חודשים, המחלה השתלטה על הנערה, היא כבר לא יכלה
לא לחייך לא לדבר. ורק לפי עיניה הייה אפשר להבין מה היא
מרגישה. הייה מובן שנשארו כמה ימים לאהבה הזאת, ואז היא תעזוב,
ואהבה לא יכולה לחיות בבן אדם אחד, היא מתה מחוסר יכולת לעשות
משהו.
ואז הוא לקח אותה לים, הוא פשוט רצה להגשים עוד חלום שלה,
אחרון אבל אולי הכי חשוב, הוא לא רצה שהיא תרגיש התקרבות של
שעה אחרונה, כי השלווה של הים צריכה לקחת את כל הרגשות הרעות.
הוא לקח את הספינה של אבא שלו, ויצא אל הים, וכשהוא עבר את
הסלע אחרון של החוף, הוא הבין שאין דרך חזרה, מתקרבת סערה, שהם
לא יצליחו לצאת ממנה בחיים.
אבל אני בטוח שהוא לא פחד, כי באותו רגע הוא חיבק אותה,
והסתכל אל תוך עיניה, והצליח להציל את הדבר הכי יקר שהייה
אצלם, ובכלל אצל כל האנושות - אהבה. וכנראה גם נישק אותה
כשליטף את שיערה.
את הגופות שלהם לא מצאו, אנשים אומרים, שאותם לקחו מלאכים ישר
אל גן עדן, כשראו את האהבה שלהם.
אחרים אומרים שהם קיבלו חיי נצח, פשוט לא יכלו לחזור לעיר,
ועכשיו הם גרים איפשהו הרחק מכאן.
אני לא יודע, אני רק יודע שהאהבה שלהם עדיין חייה כאן,
מרגישים את זה כשעומדים על החוף. כאן אפילו מי שמעולםלא אהב,
מתחיל להרגיש אהבה. ומי שאוהב מוצא את האושר שלו ואת הנצחיות
של אהבה שלהם.
והאהבה שלהם לא תמות, כל עוד הים, מרסק את הגלים שלו, על סלעים
של החוף, ורוח נושבת מעל היבשה.
כי אהבה שלהם, היא של כולנו עכשיו.