ענת יושבת מרוחקת על הספה המשולשת ומעשנת סיגריה איטית. יש אבק
של צהריי יום קיץ על הרחוב, ומין אובך חולה מרוח על השמיים.
"אני צריכה איזה מסאז' ברגליים..." היא אומרת שקטה ומופנמת.
"בוא, דובשן. תעשה לי טובה."
אני מכבה את הסיגריה, יושב לרגליה ונוטל כף רגל בידי. לוחץ,
מועך, מדמיין שם מן קשרים תת-עוריים שעליי לשחרר. "זה כל-כך
טוב..." היא נאנחת. אני לוחץ במרכז העצבים בתנועות מעגליות,
ואנקה מפיה. כך בשניהם. לבסוף אני מלטף כלאחר יד את כפות
רגליה, וכבר מוכן לסיגריה.
"תוציא אותו, דובשן."
חולשה.
"תוציא אותו."
אני שולף את איברי מכל מה שמסתיר אותו מעין והיא בוחנת אותו,
משועשעת מעט על חצי זקפה. "דובשן, ילד שלי שובב..." נוגעת בו
בקצה אצבעות קפוצות, מגרדת עליו את ציפורניה. הוא לא נשאר חייב
והיא סוטרת עליו קלות, מביטה בו רועד לטפיחותיה כבעין של מדען,
ואז אוחזת אותו כולו באגרוף, ומשייפת, ממרקת לכל אורכו.
"איפה הוא היה, דובשן?"
אני רוצה לצעוק, אני רוצה לבכות.
"טייל במרחבי אי-שם, רעה בשדות זרים. הסתבך בסבך שיער ערווה של
עשרות נשים. נשם חמצן מים ואש, זיעה ומיצי תשוקה. ריח דגים
וקטורת. ריח מחזור חמוץ ושתן. חזר מסריח מלוכלך, לא מתאים לי.
משומש. צריך לעשות לו מירוק לנקות אותו מכל הזוהמה. ייכנס
בשעריי גאה זקוף שקוף וטהור, כמו אביר הנוגח על שערי תשוקתי.
בשלוש בלילה יצלצלו כל הפעמונים בכל הערים וכל השפוטים יהפכו
לגברים. כלאחר יד הם יאהבו ויכבשו. בצורת מתאימה לי עכשיו.
בצורת במים, בחמצן, באוויר, במין. בצורת ששולחת אנשים להתכרע
עם עצמם במקלחת בתסכול. הם קורעים את עצמם שם כמו חיות. היית
צריך לראות. הקצף מקציף בזרע והם מתאבדים לנוכח התשוקה לכבוש
ולו בדמיון את זו שתקלוט אותם לתוכה כמו הייתה מקדש לתפילה."

השמש מתבקעת מעל להרי האובך כשהירח מתאבד לתוכה ונשרף בחלב
זרעו הלבן. היא מעכלת כל אובדן לתוכה ומוצצת את ההילה הכסופה
בה הוא עטוף, מגירה אותה ממנו בדמעות ירח והם מתלהטים ודמם
הופך כתום לפני שהם עולים באש ונשרפים.