סוניה סנשז
כתבה איפשהו ש:
אנחנו כוכבי פתע
המתפוצצים להם
בעורותיהם הכחולים שחורים

והיא ממשיכה בשיר הנהדר שלה
מיום הנכבה האמריקני של 94
ששוטח את הרעיונות הכנים שלה
כמו מחצלות של בדואים
על החול בשארם

והיא קוראת לי ולך
נהיה מי שנהיה
להסיר מצווארים ומותניים
את שלשלאות החשיבה
שהניחו שם עבורנו
לפני שנים כה רבות

זה הזמן עבורי ועבורך
וגם
We are what we are what we never think we are
במין משחק מילים אבידני אפריקני - לא אמריקני

ואני רק מוסיף
שאני מבין את אותה הגברת סנשז
שמתעייפת בלילות מכל זה

אחרי הגברת סאנשז אני עובר
למשוררת התנגדות נוספת
שמוכיחה לי שדווקא בתחום הזה
של שירה
יש חשיבות עצומה לפופולריות
היות וכל כך מעט אנשים מתעסקים בזה
והיות ורובם מגלים בררנות איומה
בכל הקשור לדברים אותם הם מוכנים לעכל
זה מפליא אותך
שעשרה אתרי שירה אמריקנית שונים
ממקמים את אנג'לו במקום הראשון.

בפעם הראשונה מזה הרבה זמן
אני מאמין בכוח של קבוצות בני אדם
לקבל החלטות נהדרות,
וזה המקום (אין לי מקומות אחרים)
להביא קצת מהאהבה החמה שלה
ומהתוכחה, שאיכשהו מלטפת אותך מספיק
כדי שתהיה מוכן לקבל את החץ באהבה גדולה
ולא להוציא אותו כמו נקניק מהירך

כששכבתי, כשחשבתי
בלילה האחרון
איך למצוא לנשמתי מעון
שבו המים לא צמאים
וכיכרות הלחם אינן מאבן
הסקתי רק דבר אחד
ואינני מאמינה שאני טועה
שאף אחד
לא אף אחד
לא ישרוד כאן בחוץ לבדו

גברים תמיד הולכים לאיזה שהוא מקום
גם כשנראה שהם רחוקים מללכת
והם ישובים על כורסא נוחה מול מקלט
עמוק בפנים הם בדרך לאיפה שהוא

רוב הגברים גם עושים את זה מתי שהוא
פשוט קמים, מנערים מעליהם קליפות ופירורים
נועלים נעליים על גרביים נקיות
ויוצאים לאן שהוא

רובם מגיעים לבאר השכונתי ולוגמים משהו
כדי שיוכלו אחר כך לחזור לאיפה שהוא
אבל חלק מהם ממשיך ללכת
בגלל האלכוהול או למרות האלכוהול

וכל כמה שנים אתה פוגש אחד מהם
מאותם גברים שקמו ולא חזרו והמשיכו
ורובם משאירים בך משהו כביר
מעין תחושה נדירה של שחרור ונבזיות
ואתה רוצה בכל לבך ללכת למקום כל שהוא
רחוק מכאן ומשם, ומכל העניין הזה של הזולת

ומשהו אומר לי
שיום אחד תוכל לקום וללכת אחרי הרצון הנודד שלך
בלי חשבונות של יישוב דעת אבל עם הרבה חירות
כדי שיום אחד
כשתהיה רחוק כל כך
תוכל לרצות פתאום
לחזור לכאן, למקום שברחת ממנו
כדי שתוכל לבחור בו מחדש

מספרים עליי
שאני מין איש וודו שחי בבית המכושף ביותר בשכונה
ואני לא מכחיש את זה
כי באמת בזמן האחרון
הוודו שלי משחק אתי משחק מסוכן
של דם וכבוד
ואני צועק לכל אותם פחדני מוות שמלינים על הוודו שלי
שבקרוב ארכיב לי אוסף חדש של בובות מיתה

התקשרת אליי מאל סריטו
וגנחת לי בטלפון שכבר יומיים אתה
לועס מריחואנה וקקטוסי אלחנדרו

אמרת שסוף סוף השתכנעת
לגביי

והבוקר הזה, ביומו הראשון של השבוע הקשה בחייו
(עד עתה)
קם אבידניוס בשעה מאוחרת
ופיו היה מלא ריר מחלומות קשים
ומוזיקה התנגנה באזניו מהרגע הראשון
(הוא התחיל עם האלבום הגנוב של האלבנים הקליפורנים)

הוא יצא לשוק הירקות בכפכפים ובגדי השינה שלו עדיין ליטפו
אותו
בזמן שקנה בטטות ופטריות
(בטטות ופטריות תמיד מנחמות אותו)
וכשסיים בשוק עשה את דרכו
בתוך קהל הרוכלות הרוסיות המציעות סיגריות זולות
וחשב מחשבות אדומות מאד
על המוות הקרוב שקורא לו מפינת רחוב הרצל.

בדרך לביתו הוא עצר בגינת הירק שהקים עם
הרסטאמאן שלו
כדי להביט בעגבניות האחרונות מבשילות על השיחים
ולאכול מהן תוך שהוא יושב בצל הדקל
על המדרגות שבנה בידיו בידיו בידיו
ומחשבות נוספות קראו לו מהחניון התת קרקעי בתיאטרון
כשישב שם מיואש ומפוכח
ואיש לא ראה אותו

פיך מלא ריר
וזיעת שיניים
פיך הוא רק שריר
שזועק לשמיים
פיך הוא עוד קיר
במקום הבנת שבעתיים

אחיך הוא ילד אוויר
שמצליח לחיות בקרביים
אביך הוא מוות מהיר
שמנציח עצמו בינתיים

אחיך אביך
ואתה

הליצן האדום הגדול
רוקד סביבי ברגליים ארוכות
ושר בקול קטן

איזה יום שמח לי היום
(איזה יום)
איזה יום שמח לי היום
(איזה יום)
איזה יום שמח!
יום של הפתעות

והפינאלה הגדול כבר פה

העולם מלא ניסים ונפלאות

הבוקר הזה
אתה מבקש ממני
ללכת לי
כדי שאוכל אני
לפתוח את השערים
להערים קשיים
לנסר איברים

ואני מתנגד
(ידוע שמתנגדים לך)