אני יושבת על כיסא המרפסת, מעשנת, ורגליי מקופלות על אוגר
הכביסה. יש מוזיקה מרגיעה ליום שישי. מתישהו תבוא המוזה, תהפוך
אותי ציפור... אני יודעת ש-כלב האשמורת שלי רעב, אבל משום מה
הוא לא אוכל. הוא יושב בסלון, בטווח עין, מגניב אליי מבטים
חמים ושלווים ומעשן סיגריות, כמוני, מאזין למוזיקה. יום שישי
תמיד רחב לו. הלחץ על המצח גורם לי להרגיש כאילו הדביקו לי
תוספת מוח. זה מטריד, בקטנה. כמו קוץ מתחת לציפורן. אם תדע,
כלב האשמורת שלי, כמה הלכתי עד שהגעתי לאדישות הנוחה שלך.
כל-כך הרבה סערות, בגוף ובנפש. כל-כך הרבה כאבים. ולאט לאט
המטוטלת של הטירוף השקט נעצרת על קו האמצע, והשלווה המדומה,
העיוורת, תופסת מקום. כשאני יודעת כמה אני דפוקה ומרגישה כמו
לביאה. לפחות ההרגשה. הוא אוהב את כפות הרגליים שלי. זה משעשע
אותי. מלטף אותן, מדגדג אותן, ובסקס טורף אותן... איש כזה.
דווקא לא מוזר לי. רק משעשע. קובה. יש קובה חם בסיר, רק שנבוא
לאכול. נמלא את הכרס שלנו באוכל המתאים בול ליום שישי. כאילו
המציאו אותו במיוחד בשבילו. אני צריכה סיגריות חזקות יותר, אבל
הבריאות... תביא לי נובלס, כלב האשמורת שלי. לפחות אחת.
כל-כך הרבה שירים, חושפים רבדים מהחיים. כל-כך הרבה סרטים
דפוקים שדופקים ת'מוח, וכמה שפותחים אותי לשמיים, כמו קופסת
הפתעה. אני אהיה בסדר, אני מנסה להרגיע את עצמי. המורה שלי
בכיתה ד' הייתה בגיל שאני עכשיו בו, 28. היא נראתה כל-כך
מבוגרת... לעיני הילדה שהייתי. בחורה צעירה, בסך הכול. היא
הייתה עושה סקס לפעמים, עם מישהו, משהו. אבל מי חשב... מה היו
הסטיות שלך, מורתי? "אתם עושים לי גיהינום", הייתה אומרת.
ובאמת פעם ראיתי אותה במקרה זמן אחרי הלימודים, דרך זגוגית
אוטובוס. נראית כאילו היא רוצה לבכות. אולי לא באשמתנו...
חבק אותי, כלב האשמורת שלי. שים לי ידיים על התחת. תחפון את
נשיותי. רכה ונאהבת, כמו שאני אוהבת, אחרי כל הסערות... כמה
הוא אוהב אותי... אהבה שפויה, אבל נואשת. הוא ממש אוהב אותי,
אני יודעת. כלב האשמורת שלי.
סתם חיים, סתם. מה יש לנו אם לא זה את זו. לשבת זרוקים מול
הטלוויזיה כשמשהו ננעל, והלשונות נפגשים. תופס לי את הראש
כאילו רוצה למצוץ את כולי, כאילו אברח לו. לא אברח, כלב
האשמורת שלי. טוב לי אתך... לחץ במצח. דיוויד ברוזה ואני קמה,
שולחת את נפשי לרגע מהחלון. עולם שלי, לא אהיה אתך לנצח.
נאבקתי בדם כדי להישאר פה, ואני שמחה שלא עשיתי שטויות. אבל
כולם מתים בסוף. כולם. איזה אישה זקנה אהיה? שאלוהים ישמור
אותי שלא אאבד את דעתי. |
