הלילה שקט ואטום
ובאת אליי, אל דלת העץ החורקת
מפחד להרמס תחת כנפיים גדולות וכבדות
של משהו זר כשלווה
או מישהו שאוהב לגעת

ישבנו אפופים בעשן
טבק בוער וקפה כהה חזק
שטים נינוחים על מים עכורים
ואני רקדתי ריקוד צועני
וכל כולי לא כלום
מחוללת שקופה
ואתה נפעם ונבלם כשמתעוררת ההכרה
שלא תוכל להתמודד אתי
אלא אם קליפתך שלך, נכלמת, דקה,
תשבר למגע ציפורן עדין
ציפורן שלי

שפתיים אדומות חשוקות
מחפשות הגנה בצל פינת החדר
אתה דולה את הסיגריה האחרונה
אולי תספק את הערגה
שטווית בלילות של מילים ארוכות
אבל רק אני מולך
רק אני ולא אחרת
ובלבול אפרפר מעיב
בת קול רוטנת שתברח

והלילה כבר לא לילה
השמים סדוקים עם אור עייף
ועיניך, עיניים שואלות ואבודות
מכדי לשרת את כמיהתי העגומה
אז לך
כי הרי לא תרצה בי בתוכך
נפש יקרה שלי
נפש מעונה