מסתובבת בתחתונים
מכנסיים שלא מסתירים דבר
לילה במטבח ושקט בגוף.
לוקחת כוס מים ומשתקפת בחלון
אני רואה אותי, אישה
אנושית, ברת חלוף, מזן נכחד -
הזן שאוהב את עצמו.
מבט בראי
אני מבינה, סופסוף,
מבינה אותי
ופתאום הוא חופשי
פשוט לנוע
כשהעקב מזדעזע ממפגש הרצפה
והקור מדגדג במעלה השדרה
ורעד חולף בירכיים המפוספסות בקליפות הדרים
אותן הירכיים שמחבקות אותך בחושך
מחזיקות חזק שלא תלך לשום מקום
או תתגלגל לקיום אחר
בלעדי.
ובבוקר מוקדם
שיער סתור ופה פעור
על כר
ריח של התחלה חדשה וריסים דביקים
מלטפים עצמות לפני האוכל והקפה
והיום שמתחיל בלי רשות
וחומק מתחת לעיניים
מתחת לסדינים,
נושק לשגרה. |
