שום דבר לא משנה. כבר הרבה זמן אני יודע את זה. זאת האמת. שום
דבר לא חשוב. אין שום סיבה ללכת לשום כיוון. כל הכיוונים
דומים. תמיד תגיע לאותו מקום. בסוף תמות. בינתיים אני הולך
לבית ספר, ואני שוקל להפסיק. הייתי יכול לעשות כל דבר אחר
במקום ללכת לבית ספר. הייתי יכול להמשיך לשכב במיטה כל היום,
הייתי יכול להפסיק לאכול, רק שאמא שלי הייתה משתגעת. היא חושבת
שיש דברים חשובים. היא חושבת שחשוב שאני אגיע לבית ספר. שאני
אלמד. כאילו זה משנה משהו. ניסיתי להסביר לה שזה לא משנה כלום
והיא לא מבינה. אני חושב שהיא מפחדת מזה. יש אנשים שמפחדים
מזה, אבל זאת האמת. שום דבר לא חשוב.
אז אני הולך לבית ספר כל יום כדי לא לעשות בלגן. יש שעות
שיושבים בחדרים, יש שעות שמסתובבים מחוץ לחדרים ויש צלצולים
שמסבירים לך מתי להיות בחוץ ומתי להיות בפנים. אני רואה הרבה
דברים בבית ספר. יש קירות וכסאות והרבה תלמידים. אם מסתכלים
הרבה זמן על קיר כשהמורה מדברת אפשר לראות צבעים. זה לא משהו
מיוחד, אולי משעמום העיניים מתחילות לחלום מעצמן ולצייר פסים
וכתמים כמעט שקופים שזזים על הקיר. ניסיתי את זה על הרבה
קירות. כל קיר יכול.
לפעמים בהפסקות אני רואה את טניה. טניה גולדברג. גם היא לא
משנה כלום. כשאני רואה אותה עוברת במסדרון אני אומר לה שלום,
או אהלן. לפעמים היא עונה לי. זהו. בזמן האחרון שמתי לב שכל
פעם שהיא עוברת, יש לי תחושה שאני רוצה לומר לה משהו וכל פעם
שאני לא אומר לה כלום, אני מתבאס. ניסיתי לחשוב מה אני רוצה
לומר לה, ואני לא יודע.
זה ככה כבר שנים שאני מסתכל על טניה, מאז כתה ו'. היא בחורה
קטנה. אז היה לה שיער ארוך, היום יש לה שיער קצר, ממש קצר. זה
לא משנה. זה לא עוזר. לפני בערך שבועיים שוב ראיתי את טניה
עוברת במסדרון. הפעם היא אמרה לי "אהלן". אחרי שהיא עברה אמרתי
"אהלן" חלש. היא בטח שמעה רק מלמול והמשיכה החוצה לחצר, איפה
שהיא יושבת לרוב מתחת לעץ האזדרכת הצעיר עם גלית כהן ויאיר וכל
מי שיושב שם בדרך כלל. שוב הרגשתי שיש משהו שאני רוצה לומר לה.
שוב לא אמרתי לה כלום ושוב התבאסתי.

בשיעור הודיעו לנו שמרכזת השכבה, גברת אלונה מרחב, אמורה לקבל
את מינוי סגנית המנהלת. לכבוד המינוי יערך מבחן חגיגי. על
התלמידים בבית הספר להכין חיבור בהיקף של עשרה עמודים בנושא:
האבולוציה ואני. יש לשמור על כללי החיבור, מבנה נכון ושפה
נכונה. אלונה מרחב בעצמה תבוא לאסוף את החיבורים ולבדוק אותם
ביום שלישי החמישה עשר במאי. הם נתנו לנו עשרה ימים. כוס
אחתק.
סגנית המנהלת הקודמת, גברת שוש ורבורג, גילתה לא מזמן שהיא
חולה בסרטן כבד. התאים בתוך הכבד שלה התחילו להתרבות ולהתפצל
הרבה יותר ממה שצריך, בלי לעצור, והכבד שלה התחיל להתנפח. במשך
שבועיים היא הייתה מאושפזת בבית החולים תל השומר וכששחררו אותה
משם, הבהירו לה מטעם בית הספר שהיא לא תוכל להמשיך לכהן בתור
סגנית המנהלת.
שוש ורבורג גרה בבית פרטי שעומד בדיוק מתחת לבניין שלי, מתחת
לחלון של המרפסת של המטבח. לפעמים הייתי מקלף פירות, תפוזים או
בננות וזורק את מה שנשאר אל החצר שלה. קליפות של אבטיח אף פעם
לא העזתי לזרוק. פעם בקיץ זרקתי אגוזים אבל הם הרעישו מדי
ובעלה יצא החוצה לבדוק.
שוש הייתה פעם מורה לביולוגיה אבל מאז שהיא הפכה לסגנית המנהלת
היא הפסיקה ללמד. היה לה שיער שיבה מתולתל ונמשים, ובגלל שהיא
הייתה רזה כל כך היא נראתה כמו דחליל. פעם אחת כשהמורה ללשון
לא הגיעה היא נכנסה לכתה במקומה והתחילה להסביר לנו איך עושים
חשמל מפחם, מנפט, ממים, מרוח וגם משמש. היא קפצה ממקום למקום
ליד הלוח כמו בובה של דחליל בתיאטרון בובות. אבל היא דיברה
ברור, ואני חושב שהיא יודעת די הרבה על חשמל.
היא ובעלה גרו לבד בבית גדול שעומד על האדמה. היה להם בן אחד
וכבר שנים לא ראינו אותו בא הביתה. כשהוא היה ילד בנו לו מחנה
על העץ גויאבה ליד הבית ועד היום אפשר לראות שאריות של קרשים
על העץ. פעם שמעתי את אמא אומרת לחברה שלה שהיא שמעה שהוא רב
איתם ומאז הוא לא מוכן לראות אותם. היא לא ידעה למה הוא לא
מוכן לדבר איתם והיא אמרה שאף אחד לא יודע, חוץ מהמשפחה.
הייתה לנו משקפת בבית ומאז ששוש ורבורג חלתה הייתי יושב במרפסת
של המטבח ומסתכל על הבית כדי לראות מה קורה. לרוב שום דבר לא
היה קורה. לפעמים בעלה היה בא עם קניות או יוצא עם זבל. פעם
אחת בא מישהו שנראה כמו רופא בפג'ו מאתיים וחמש והלך אחרי שעה.
לפעמים אייל שימשי היה מגיע להסתכל איתי ואפילו סידרנו שם
כסאות. אמא לא ידעה למה אנחנו יושבים דווקא שם, אבל היא הייתה
מרוצה שבאו אלי חברים ופעם אפילו הביאה לנו פומלה, בלי
להתכוון.
בערב של היום שבו קיבלנו את העבודה אייל בא אלי כדי להסתכל
בשוש ורבורג. אחרי כמה זמן שלא קרה כלום הוא התחיל לספר לי
שהוא כמעט שכב עם ענבל מפיסטו (קראו לה ככה בגלל העיניים
הענקיות שלה והעצמות לחיים הבולטות) רק שהיא עצרה את הכול
ואמרה די. עכשיו אני הולכת הביתה. מאז היא לא רוצה לדבר אתו
והוא לא מבין למה, כי היה לו ממש נחמד איתה והוא חושב שגם לה.
לא היה לי מה להגיד והוא שאל אותי מה איתי ועם בנות, אז חשבתי
שבעצם גם לי יש משהו לספר וסיפרתי לו על טניה.
"לא ידעתי" הוא אמר.
סיפרתי לו שביום כיפור, פעם כשהיינו בכתה ו', תכננו לנסוע
לכביש גהה, טניה גולדברג, דותן ריגר ואני. רק שלאמא של דותן
ריגר הייתה תאונה בערב יום כיפור והיא שברה את הרגל. אז ביום
כיפור אני וטניה נסענו באופניים לבקר את דותן ואת אמא שלו ואז
המשכנו לכביש גהה רק היא ואני. כשהגענו לשם הכול היה ריק. לא
מכוניות ואפילו לא אופניים של ילדים אחרים. רק כביש ענק, שני
מסלולים מכל צד וחגורת בטון באמצע. משני הצדדים היו ברושים
ושדות והכול צהוב של סתיו ויבש. אני זוכר שהברושים נראו המומים
מהשקט. הם התנודדו לצדדים וחשבתי שאם היו להם פיות הם היו
פעורים. נסענו שם וגם ירדנו מהאופניים והלכנו באמצע הכביש
ושיחקנו שאנחנו האחרונים בעולם ושנגמר כל הדלק ואין יותר
מכוניות וטוסטוסים ומוניות ואוטובוסים. חשבנו מה עושים עכשיו
עם כל האוטובוסים והמיניבוסים והמוניות שירות כשאי אפשר להשתמש
בהם ולא ידענו. המשכנו ללכת ואני חשבתי על המשפט "המום כמו
ברוש", שזה משפט נחמד רק שלא ידעתי מתי יש הזדמנות טובה לומר
אותו. אחרי כמה זמן טניה אמרה שהיא יודעת מה קורה עם כל
האוטובוסים. היא אמרה שבטח עכשיו שמו את כל האוטובוסים בים והם
מתנפצים אל החוף כי כבר אין מה לעשות איתם. אז נסענו לים
וכשהגענו כבר התחיל להחשיך, אבל לא היו אוטובוסים בים, רק גלים
רגילים. כשנסענו בחזרה כבר היו מכוניות עם אורות בכביש.

"מה אתה מספר לי סיפורים מכתה ו'? מה קורה עכשיו?" הוא שאל.
"לפעמים אני רואה אותה במסדרון ואומר לה שלום. מדי פעם היא
עונה. חוץ מזה בהפסקות אני רואה אותה, היא יושבת מתחת לעץ
אזדרכת הקטן עם גלית כהן ויאיר וכל מי שיושב שם בדרך כלל."
"ואתה לא עושה כלום?" הוא שאל
"לא. כלום. זה בכל מקרה לא משנה."
"מה זה לא משנה?" הוא התחיל לעצבן אותי.
"כלום, זה לא משנה כלום," אמרתי.
"אבל אתה מסתכל עליה?"
"כן."
"בא לך עליה?"
"כן." עניתי בשקט.
"אז מה זה לא משנה?"
"כלום, זה לא משנה כלום" אמרתי שוב, למקרה שהוא לא הבין בפעם
הראשונה. ואז הוא אמר:
"אם זה לא משנה כלום, אז למה אתה לא מתחיל אתה?"
שתקתי. יש משהו במה שהוא אומר. אם זה לא משנה כלום אז למה אני
לא מתחיל איתה? אבל למה כל כך להתאמץ? אז שאלתי אותו "בשביל
מה?"
"אתה דפוק," הוא אמר לי, "בשביל טניה."

אחר כך הוא חיקה אותי ואמר "בשביל מה?" כמו שאני אמרתי ונענע
את הראש לצדדים. הוא קצת צודק. לא יותר ממני, לא פחות ממני.
אני לא יודע.
כשעבר קצת זמן שאלתי אותו מה הוא הולך לכתוב בעבודה על
האבולוציה. הוא אמר שהוא הולך לכתוב על מין, בגלל שזה נושא
קרוב אליו וזה מה שמניע את האבולוציה.
"אפילו התחלתי לקרוא קצת היום בספרייה," הוא אמר, "אתה יודע
למה יש מין?" הוא שאל אותי.
אמרתי שכדי שנתרבה. ואז הוא אמר, "לא רק, זה הכול בגלל
האופציות. צמחים למשל יכולים להוליד צמחים סתם ככה, הם יכולים
פשוט לתת זרע ולשים באדמה ואז לא צריך מין בשביל להתרבות. אפשר
פשוט לשכפל את אותו שיח שוב ושוב. גם חיידקים עושים ככה ואין
אצלם בעיות."
"אז מה העניין?" שאלתי אחרי שהוא חיכה די הרבה זמן וחשבתי
שאולי הוא רוצה שאני אשאל משהו.
"השילוב של שני צמחים תמיד יוצר צמח חדש לגמרי. הגנים באים
מאמא, שהיא שילוב חד פעמי בין שני צמחים ומאבא שגם הוא שילוב
ייחודי, וככה יש צמח חדש חד פעמי ואינסוף אפשרויות לשילובים
חדשים. ככה האבולוציה עובדת, המון צמחים, המון יצורים חדשים,
המון אופציות."
"כמו מילון ענק שממשיך לגדול," אמרתי.
כבר הרבה זמן שהיה חושך ואייל שאל אותי מה אני אכתוב בעבודה.
אמרתי לו שאני לא יודע ואז ראיתי יתוש מוצץ לי את הדם מהפרק
האמצעי של האצבע, איפה שקשה ואין הרבה בשר וזה ממש מעצבן.
אמרתי לו שאולי אני אכתוב על יתושים.

-- ב --

אחרי ההזדווגות היתושות עפות לחפש דם. הן זקוקות לדם כדי
להאכיל את הביצים המופרות. ארוחת דם אחת, כלומר עקיצה מלאה,
מספיקה להאכלת שלוש מאות ביצים. את הביצים הן מטילות בבריכות
קטנות של מים עומדים, כל יתושה מטילה מאות ביצים דבוקות זו לזו
בצורת רפסודה כך שלא יוכלו לשקוע או להתהפך במים. הזחלים
בוקעים מהביצים ומתפתחים במים במשך עשרה ימים עד שהם הופכים
לגולם. מתוך הגלמים יוצאים יצורים בעלי כנפיים וחדק שיכול לנקב
את העור האנושי ולשאוב ממנו דם. הם יוצאים מתוך המים ועפים.
הרבה מהם מזדווגים במעוף הראשון והנקבות יוצאות לחפש דם.
היתושים הם צורות פרימיטיביות במשפחת הזבובניים. ישנם שמונים
ושבעה אלף סוגים של זבובים ויתושים. הזבוב הוא חיה מהירה, בערך
פי חמש עשרה מאיתנו. יש סוגים של זבובים שהם אלופי העולם
במהירות יחסית לגודל הגוף שלהם. יותר משליש ממשקל גופו של זבוב
הוא שרירים והכנפיים שלהם נפתחות ונסגרות בערך אלף פעמים
בשנייה. כל נקבה יכולה להטיל עד שלושת אלפים ביצים. זבוב חי
כשבועיים עד חודש ויש אפשרות לעשרים דורות בשנה שזה המון
זבובים. אם נקבה מטילה אלפיים ביצים, מתוכם אלף נקבות, תוך
חודש כל נקבה מתוך האלף יכולה להטיל אלפיים ביצים משלה. בתנאים
הנכונים, הזבובים יכולים לכסות את הכוכב תוך שנתיים.
טניה גולדברג נכנסה לספריה. היא לבשה שמלת כותנה רפויה בצבע
אדמה והשיער הקצר שלה היה רטוב וקפץ למעלה. כשזבוב רואה זבובה
הוא לא חושב, הוא לא מהסס. הוא ניגש אליה ומנסה. בלי לחשוב הוא
פשוט מגיע. כנראה שאני לא זבוב. רק בהיתי בטניה ואז סגרתי את
הספרים ויצאתי החוצה. איך תמשיך את הגזע ככה? שאלתי את עצמי
וגם עניתי. בשביל מה להמשיך את הגזע?
רק שהיא לא יצאה לי מהראש. אמרתי לעצמי שזה לא משנה וזה לא
עזר, אז הלכתי למגרש כדורסל. כתות י"ב שיחקו שלוש על שלוש ואני
התיישבתי ליד וחשבתי על טניה, זאת לא הייתה הפעם הראשונה שזה
קרה. מרוב הפעמים שישבתי שם וגם במקומות אחרים וחשבתי על טניה
כבר לא ידעתי מה לחשוב. זה אף פעם לא מגיע לשום מקום, כל
המחשבות האלה. מה אני רוצה ממנה? מה אני רוצה ממני? למה אני
יושב כאן בכלל אם זה לא משנה כלום? מצד שני, כמו שאייל אמר, אם
זה לא משנה אז למה לא לשבת כאן? אני כאן בכל מקרה.
יכול להיות שאני סתם דלוק עליה וזה הכול? זה לא הסתדר לי כי
שום דבר לא חשוב באמת, אז למה טניה יותר חשובה ממשהו אחר? למה
זה קשור אלי? למה עכשיו? למה טניה? זה לא מסתדר אבל זה קורה.
שום דבר לא חשוב ואני דלוק על טניה גולדברג. לא פחות, לא יותר.
זה לא משנה, המשכתי לומר לעצמי וזה לא שינה כלום. על המגרש
המשיכו לזרוק לסל. רוב הזריקות פספסו.
אולי זאת רק ההתחלה, התחלתי לחשוב. אולי זאת רק ההתחלה ששום
דבר לא משנה כלום. כמו אסטרונאוט שאיבד את החללית וצף בחלל בלי
כיוון, אין כוכבים באזור, החלל שחור וריק. עד שהוא מחליט על
מקום, סתם מקום, הוא לא משנה כלום, אין בו כלום, שום דבר
מיוחד, כמו כל כלום אחר, רק שהאסטרונאוט שם ושם הוא מתחיל
לבנות. משהו, לא משנה מה, מגרש כדורסל, סוכה, קובייה, בית.
משהו בשממה הופך להיות. זאת ההתחלה. יכול להיות שאפשר להתחיל
ככה, מסתם מקום, מכלום, מהמקום שבו אתה נמצא עכשיו?
חזרתי לספריה וקראתי שם שעה על זבובים טרופיים מדרום אמריקה
שמטילים רימות בתוך בני אדם, אבל המחשבה שאולי אייל צודק
הטרידה אותי. אם שום דבר לא משנה כלום, אז למה לא להתחיל איתה?
כשכבר לא הצלחתי לקרוא והסתכלתי הרבה זמן על המדף של 'אורפז עד
בלייטון', החלטתי לגשת אליה, בגלל שזה לא משנה כלום, למרות שזה
לא משנה כלום, הלכתי אליה בהפסקה ופחדתי.

זה היה ליד העץ אזדרכת, רק שהיא לא הייתה לבד והתביישתי לבוא
אליה ככה סתם עם יאיר ואלי ונדב ראשן וגלית כהן שישבו שם. אז
חיכיתי ליד המדרגות עד שתיגמר ההפסקה והיא תקום משם ואז אני
אגש אליה, אבל אז היא הלכה לברזייה באמצע ההפסקה. ראיתי אותה
קמה ואמרתי לעצמי, עכשיו זה הזמן, היא לבד. הלב שלי התחיל
להרעיש בתוכי והרעיד את כל הגוף. הלכתי לקראתה והיא שתתה
מהברזייה, איפה שיש כפתור קטן והמים יוצאים בקשת מתוך הפינה.
התכופפתי לשתות מולה ואמרתי לה:
"אהלן טניה", היא אמרה לי:
"אהלן שלומי," והשפילה קצת את העיניים. טיפ טיפה מבטא רוסי
התחבא לה בתוך הקול.
"תגידי, את רוצה אולי לבוא להסתכל איתי על שוש ורבורג?"
היא הרימה את העיניים והסתכלה עלי בהפתעה, המצח שלה הלך
והתקמט.
"מה, סגנית המנהלת?"
"כן. היא גרה בדיוק מתחת לבניין שלי והיא גוססת מסרטן."
"ממש עכשיו?"
"כן," אמרתי, "ממש עכשיו היא גוססת."
"ואתה מסתכל עליה מדי פעם?" היא שאלה, והיה לי נדמה לי שהיא
טיפ טיפה מתעניינת.
"כן. יש לי משקפת, ואפשר לראות את הבית שלה מהמרפסת של
המטבח."
"מה אתה אומר?" היא אמרה והנהנה קצת בראש. "זה דווקא נשמע לי
נחמד וגם בא לי לראות את שוש אבל אני לא ממש יודעת מתי אני
אוכל לבוא."
"מתי שאת רוצה," אמרתי, והרגשתי איך אני מתחיל לחרוק מעצבנות.
הקול שלי רעד.
"פשוט היום אני הולכת ליאיר ויש גם את העבודה הזאת באבולוציה
שצריך לעשות וגם דיברתי עם נירית והיא חולה וחשבתי לבקר אותה
אבל אני לא יודעת מתי. מצד שני שוש לא תחכה הרבה זמן, אה?"
"אני לא יודע," אמרתי וקצת התחשק לי לדפוק את הראש בברזייה. זה
מבנה מוזר, ברזייה. יש פרח מרובע מאבן שדבוקות עליו אבנים
קטנות ויוצאים ממנו מים. תמיד יש בריכה קטנה באמצע שמורכבת
ממוחטות וממים שיצאו מכל מיני פיות, או שלא הספיקו להיכנס
אליהן. לא צריך הוראות, כולם מבינים איך זה עובד, אפילו בנות.

"מה את רוצה שאני אגיד?" שאלתי אותה.
"אני לא יודעת" היא אמרה.
הפעמון צלצל והמון תלמידים באו אל הברזייה, הם באו מכל כיוון
להספיק שלוק אחרון של מים לפני שצריך לשבת, ואולי אם הם ישתו
הרבה הם יצטרכו לשירותים בשיעור שזה טוב כי אז אפשר לצאת
החוצה.
"אז את רוצה לבוא אלי מחרתיים?" שאלתי, מותש לגמרי, עם ברזיה
בראש.
"אממממ... אפשר, אני לא יודעת, נראה. אולי אחר כך." היא אמרה
והלכה לכתה. היא לומדת בכתה י' 6.

עברו יומיים. עצבן אותי שלא קבענו כלום. פגשתי אותה פעם אחת
במסדרון והיא אמרה לי,
"אהלן שלומי" בשקט והמשיכה הלאה, כאילו כלום לא קרה. עצבנה
אותי גם האבולוציה. אין דבר יותר מעצבן מהאבולוציה, כל הזבל
הזה שסתם נפגש במקרה, מיליוני שנים של שטויות. גיבוב של חומרים
שמצייץ ומזיין, שקיים רק כדי להתקיים. תרכובות שמוצצות דם
ליצורים אחרים, ושרק רוצות להמשיך למצוץ דם. קראתי הרבה על
משפחת הזבובניים והתחלתי לחשוב על חיה חדשה שאפשר להנדס,
הזבוב-יתוש.

בתחילת ההפסקה הגדולה יש תור של דחיפות מסביב לקיוסק של גולן.
כולם רוצים בורקס. כבר כמה דקות שעמדתי בשורה השנייה ולא
הצלחתי להגיע לראשונה. הייתי רעב וחלמתי על בורקס תפוחי אדמה
חם מהבוקר, שהבצק מתפצפץ בפה. כשאתה בשורה השנייה כל מה שאתה
צריך הוא מקום קטן על הדלפק שאפשר להכניס בו כתף או משהו ואז
כבר להשחיל את כל הגוף ולקוות לתפוס את המבט של גולן. אבל לא
היה שום חור. רק גבות צפופים ותנועות מהירות, בלתי צפויות.
מישהו יוצא, מישהו נכנס, מהר מדי. שני ילדים הצליחו להיכנס
לשורה הראשונה לפני והתעצבנתי.
באמצע כל הבלגן והדחיפות ראיתי את טניה. היא הגיעה ונעמדה
לידי. אני לא יודע אם היא ראתה אותי כשהיא נעמדה שם אבל היא
נעמדה ממש לידי, כולה שואפת אל הדלפק. לא ידעתי מה לעשות, אבל
היה לי ברור שאני חייב לעשות משהו מהר אם אני רוצה שיקרה משהו
בינינו. צריך לדבר איתה, וצריך לדבר איתה על משהו, משהו
מעניין. אבל מה? לא הצלחתי לחשוב ולא היה לי שום רעיון אבל
ידעתי שצריך לעשות משהו ומהר. בסוף דפקתי לה על הכתף.
"מה שלומך?" שאלתי אותה. היא הסתכלה אלי, זיהתה אותי ואמרה,
"טוב, מה שלומך?"
"טוב." אמרתי. יותר לא היה לי מה להגיד.
לא ראיתי אותה אחר כך. ישבתי ליד המגרש כדורסל ואכלתי את
הבורקס מתוך השקית הלבנה שכתוב עליה קיוסק גולן מתחת לציור של
עץ. כיתות י"ב שיחקו שלוש על שלוש ואני חשבתי על בטון. בטון
אין לו אבולוציה, לא ילדים, לא מוטציות, רק בטון. מים ואבקה,
כמו קמח אבל בצבע אפור, שמערבבים אותה עם מים ואז זה נהיה משחה
ומתקשה להמון שנים, אולי לתמיד. זה קצת כמו פנקייק רק שפנקייק
מתפרק ואי אפשר לבנות ממנו אולם ספורט. אפשר לחשוב הרבה זמן על
בטון, רק שאני עברתי לחשוב על טניה.
למה כלום לא קרה מזה שניגשתי אליה ליד הברזייה? אולי עשיתי
מספיק, אולי אפשר לעשות עוד? אבל מה? מה אני יכול לומר לה? אני
לא יודע. עד שבסוף אמרתי לעצמי, טוב, פחדן שכמוך, אם אתה רוצה
שיקרה משהו אז פשוט תלך אליה ותראה מה יקרה. משהו יקרה.
והמשכתי לשבת. אחרי חמש דקות בערך קמתי, חיפשתי אותה ומצאתי
אותה לא רחוק מהאזדרכת, יושבת עם חברה. חברה זה מטריד. זה לא
לעניין, כלומר כשאתה בא לבחורה עדיף שתהיה לבד. אבל אמרתי
לעצמי, או עכשיו או עכשיו, ההפסקה כבר צריכה להיגמר, בוא נעיף
את זה, בוא נכה בברזל כשהוא חם, נגמור עם זה, נראה, אם היא
רוצה לבוא, שתבוא, ואם לא אז שתגיד.
אמרתי שלום והרגשתי בחילה בבטן. קצת אומץ, ביקשתי מעצמי, קצת
אומץ. אמרו לי שלום ונותר חלל של שיחה. אני עומד והן יושבות.
שקט.

"תגידי, את רוצה לבוא לראות את שוש ורבורג היום?"
"אנחנו בדיוק מדברות על מה אני יכולה לעשות היום, זה או לעשות
את העבודה באבולוציה או ללכת לבקר את נירית ויש גם לעשות
שיעורים במתמטיקה. מה אתה אומר?"
"אה," לא ידעתי מה לומר ולא לגמרי הבנתי למה היא שואלת אותי אם
היא צריכה לבקר את נירית או לעשות שיעורים במתמטיקה, אבל בעצם,
מההתחלה ידעתי מה אני רוצה שהיא תעשה היום ואמרתי לעצמי שאם זה
באמת לא משנה כלום, אז כבר עדיף שאני אגיד לה:
"אני שאלתי אם את רוצה לבוא אלי היום ולהסתכל על שוש ורבורג,
אז אם את שואלת אותי מה את יכולה לעשות היום, זה מה שאני אומר,
שתבואי אלי."
היא הסתכלה עלי והחליפה מבטים עם החברה שאני חושב שקוראים לה
שלומית ובסוף היא אמרה:
"אתה יודע מה, בסדר."
קבענו להיפגש אחרי בית ספר ליד השער הקטן של רחוב גרשון.

כשהעניין נסגר הרגשתי שם קצת מיותר, אמרתי שאני אזוז והלכתי.
הפעמון עוד לא צלצל משום מה אז חזרתי אל המגרש והתחלתי לעשות
סיבוב במסלול ריצה שמקיף את המגרש. קצת אחרי שהתחלתי שמעתי את
הפעמון, אבל המשכתי ללכת עד שסיימתי את המסלול. מאתיים מטר.

-- ג --
לטניה יש שיער קצוץ בצבע חום בהיר ולפעמים היא מרטיבה אותו
ועושה שביל קטן של קוצים במרכז הראש. היא נראית קצת כמו אפרוח.
יש לה פנים קטנות וחדות, שפתיים דקות ועיניים חומות בהירות
בצבע שוקולד חלב. היא קטנה ולרוב היא הולכת עם עגילים וחיוך
עצבני וסקרנות. היא יצאה לפניי מהשער של בית הספר והסתכלתי
עליה כשהיא הולכת. זאת הייתה הפעם הראשונה שהסתכלתי לה על
התחת. הוא היה קטן.
טניה גולדברג הולכת איתי הביתה והעולם מתנהג כרגיל. השמים לא
בצבע סגול, המכונית הכחולה של רינה המורה לספרות נוסעת בכביש
כרגיל ועוקפת אותנו. הלכנו הביתה דרך תע"ש. בצד השני של הכביש
יש גדר חשמלית, מאחורי הגדר יש הרבה ירוק ואיקליפטוסים ואחר כך
יש מפעל לנשק. זאת הדרך הכי יפה הביתה. אפשר ללכת גם דרך
ארלוזרוב אבל יש שם הרבה מכוניות וחנויות ומדרכות. לא ידעתי מה
עושים ולא אמרתי הרבה.

"החלטת כבר מה לעשות בעבודה באבולוציה?" היא שאלה. "אני הולך
לתכנן חיה חדשה, הזבוב-יתוש."
"הזבוב יתוש" היא מלמלה ואז שאלה: "איך זה נראה?"
"זה נראה בערך כמו זבוב רק שיש לו חדק של יתוש והוא מוצץ איתו
דם. הוא נורא מהיר ואין לו שום בעיה עם אור אז הוא עוקץ
ביום."
"אה. הזבוב-יתוש. בדיוק מה שחסר לי. תגיד, אתה בטוח שמותר
להמציא חיות חדשות בעבודה שקוראים לה 'האבולוציה ואני'?"
"נראה לי שכן, כלומר זה אני, שממציא חיה חדשה. נראה לך שיש עם
זה בעיה?"
"אני לא יודעת. יכול להיות שזה יצליח לך אבל אני לא חושבת שלזה
הם התכוונו כשהם נתנו את העבודה."
"טוב. עכשיו קצת מאוחר מדי." אמרתי לה, "כבר עשיתי יותר מדי.
על מה את עושה?"
"אני עושה על קבלת החלטות באבולוציה."
"מה זה?"
"אני מנסה להבין איך האבולוציה מקבלת החלטות."
"איך זה עובד?"
"זהו, שלא לגמרי ברור איך זה עובד, כלומר לא ברור איפה מתבצעת
ההחלטה, אבל אני חושבת שכל מה שחי נבחר, כלומר הוחלט וקיים,
וכל מה שמת נפסל. וחוץ מזה, יש את הנושא של ברירה מצטברת שהוא
קצת מסובך אבל אני אנסה להסביר לך. או קיי. האבולוציה היא כמו
מנגנון ענק של דברים שמשכפלים את עצמם. לפעמים, נגיד פעם
במיליון יש טעות בשכפול, אפילו טעות קטנה. עכשיו, מה שקורה
שבגלל שזה מנגנון שמשכפל את עצמו כל הזמן, אז אם יש טעות
בשכפול, היא משתכפלת הלאה. ואם היצור החדש עם הטעות שורד,
הטעות תשתכפל שוב. אתה מבין?"
"כן, בערך" מלמלתי.
"טוב, אז יש לנו יצור חדש עם טעות קטנה, מה שקוראים מוטציה
בדרך כלל, והיצור ממשיך להתרבות. אם הטעות מועילה ליצור, והוא
מצליח טיפה יותר מאחרים להתרבות, אז היצור הזה עם הטעות ישתכפל
יותר ויותר פעמים ויהפוך לזן חדש והטעות שלו תשתכפל ותישאר
קבועה, עד הטעות הבאה".
טניה מדברת מהר ובשטף. כאילו המלים מנסות להספיק את מה שעובר
לה בראש.
"אתה מבין?" היא שאלה אותי.
"אה, כן, יש טעויות שמשתכפלות. אבל איך זה מתקשר לקבלת
החלטות?"
"הטעויות האלה, זאת הבחירה של הטבע, אתה מבין? כל טעות שהמשיכה
להשתכפל, היא נבחרה באיזשהו מקום. היא ממשיכה לחיות, היא החלטה
שהאבולוציה קיבלה והיא תמשיך להשתכפל עוד ועוד. וככה הטעויות
מצטברות לאט לאט, עוד טעות מוצלחת ועוד טעות מוצלחת, זה לוקח
מיליוני שנים."
"אז אנחנו פשוט טעויות בשכפול?"
"כן," היא אמרה, "אפשר לקרוא לנו ככה, טעויות מצטברות בשכפול."

"רגע. אז איך בסוף האבולוציה מחליטה החלטות?"
"תראה, אני עוד לא לגמרי סגורה על זה. אבל מה שנראה לי כרגע זה
שכל מה שנמצא, והוא קיים וחי, הוא נבחר."

ישבנו במרפסת של המטבח והסתכלנו על הבית של שוש ורבורג, הייתה
רוח והעלים זזו. הבית של שוש נשאר במקום. הדלתות, החלונות
והמכונית שלהם שחנתה במקביל למדרכה מחוץ לבית. הייתה להם אאודי
שמונים אפור מטאלי. טניה לקחה את המשקפת והסתכלה על הבית ואני
ישבתי שם בשקט והסתכלתי עליה. היא נשענה עם המרפקים על אדן
החלון והתרכזה במשקפת.
"יש לכם מיץ בבית או קולה? " היא שאלה.
אף פעם לא היה אצלנו מיץ ובטח לא קולה. שאלתי אותה אם היא רוצה
מים במקום והיא אמרה שאפשר. במטבח מזגתי לה מים מהברז ופתחתי
את הפריזר. מצאתי שם מגש קרח עם שתי קוביות. שמתי בכוס שלה את
שתיהן ואני שתיתי מים רגילים. את המגש קרח השארתי ריק בפריזר,
שישרוד.
היא נורא יפה. כל הגוף שלה נע בהתאמה כשהיא שותה. הפנים
מתרוממות, הצוואר מתמתח והמים מתפרקים ומתפזרים בכל הגוף. חלק
למחזור הדם, חלק למערכת הקירור. יותר משמונים אחוז ממנה
נוזלים.
פתאום נורא רציתי לנשק אותה, רציתי לנגוע עם השפתיים שלי
בשפתיים הדקות שלה. הסתכלתי עליה והיא הסתכלה אלי. אבל אחרי
כמה רגעים הסטתי את המבט. זה מפחיד להיות כל כך קרוב לבחורה.
כשגמרנו לשתות חשבתי שאולי זה לא צריך להיות כל כך מסובך. אם
אני רוצה לנשק אותה אולי גם היא רוצה לנשק אותי. זה יכול להיות
פשוט. אגרתי אומץ והתקרבתי בעדינות עם הפנים שלי אליה אבל היא
לקחה את הראש אחורה ואמרה, "אתה יודע ששוש נתנה לי עונש?"
"לא, מה?" היא המשיכה להסתכל אלי ואמרה:
"אתה זוכר שהיה יום לפני כמה חודשים שפנצ'רו את כל המכוניות של
המורים במגרש חניה והמורים לא יכלו לחזור הביתה?"
"כן, כן, אני זוכר. וכל המורים חיכו עד הלילה כדי שהמשאבה
הפצפונת שהביאו תנפח את הגלגלים. כן, בטח שאני זוכר."
"אתה יודע מי עשה את זה?"
"אני זוכר שזה היה נדב ראשן ועוד מישהו."
"כן, זה היה נדב ראשן, יאיר ואני."
היא חייכה במין גאווה קטנה.
"מה הקשר שלך לכל העניין הזה?"
"הם שכנעו אותי. ואני לא ממש יודעת להגיד לא."
"הבנתי אותך. אז מה נהיה?"
"הוצאנו אויר כמעט לכל המגרש חניה אבל אז אילנה המורה לתנ"ך
תפסה אותנו ואמרה לנו לחכות בחדר של סגנית המנהלת."

טניה דיברה בהתלהבות ומדי פעם הסתכלה לי בעיניים.
"קודם היא דיברה איתם. אני לא יודעת מה היא אמרה להם, אבל
כשנכנסתי היא אמרה לי שהיא לא מבינה איך בחורה קטנה ונחמדה
כמוני בלי שום הערות משמעת ועם ציונים טובים מסתבכת עם כל כך
הרבה מכוניות. אמרתי לה ששכנעו אותי לעשות את זה אז היא שאלה
אותי כמו שמורה צריכה לשאול -
'אה, את משחקת אותה הנגררת. ואם היו אומרים לך לקפוץ מהגג,
היית קופצת?'
אז אמרתי לה שאני באמת לא יודעת, כלומר לא נראה לי שאני אקפוץ
מהגג אם היו אומרים לי כי זה מפחיד מדי ובטח לא היה לי אומץ
לעשות משהו כזה אבל בכל העניינים האחרים, באמת שאני לא ממש
יודעת להחליט, ואם נדב ראשן אומר משהו, למה שזה יהיה פחות חשוב
ממה שכמה מורים חושבים שאסור לעשות?
היא לא הגיבה ישר והרגשתי שאפשר לדבר איתה אז המשכתי.
'או קיי, אני אנסה קצת להסביר. כולם בסך הכול אנשים, נכון? אף
אחד לא יותר טוב מהשני. אז למה שמישהו אחד ידע יותר טוב ממישהו
אחר? ואם זה ככה, איך אפשר לדעת מי צודק? מי טועה? איך אפשר
בכלל להחליט בין זה לזה? איך אפשר בכלל לדעת שמשהו יותר טוב
ממשהו אחר? שמשהו נכון או לא נכון? אמרתי לה שזה נורא מבלבל כל
העניין הזה וכנראה שהתבלבלתי'.
אתה מבין, אחרי שאמרתי את כל זה והרגשתי ממש טיפשה ובטוחה שהיא
לא תבין כלום, היא יושבת שם וחושבת, ואז היא אומרת לי:
'תראי טניה, אני חושבת שהשאלה שלך היא במקום. היא אפילו שאלה
מצוינת. אי אפשר לדעת מה נכון ומה לא נכון כשחושבים על זה עד
הסוף. מי צודק, מי טועה, בשביל זה צריך משהו שאפשר למדוד לפיו,
איזשהו קריטריון, ונראה לי שבסופו של דבר, אין שום קריטריון
כזה בין בני אדם. אפילו אני לא ממש יודעת על סמך מה אני
מחליטה, ואני קצת יותר גדולה ממך ומחליטה החלטות נון סטופ'.
היא עצרה רגע, בחנה אותי במבט ואז הוסיפה:
'תראי, אני צריכה לתת לך עונש, אחרת כמה מורים לא יצליחו לישון
היום בלילה. אני אתן לך יומיים בבית ואת צריכה לחשוב על תשובה
לשאלה שאני אתן לך. זה נשמע לך בסדר?'
ברור שאמרתי כן. היא עצרה רגע לחשוב ואז אמרה:
'או קיי. אז נגיד שאין שום דרך הגיונית להחליט. לא רק בשבילך
אלא בכלל, אין אף אדם שיכול להחליט החלטה הגיונית מהתחלה ועד
הסוף. כשאני אומרת עד הסוף, אני מתכוונת לזה שאמנם מישהו במצב
מסוים יכול להחליט שכדאי למשל להכניס את המפתח לחור המנעול כי
ככה הדלת תיפתח ולצורך העניין הוא צודק, אבל אז תמיד אפשר
לשאול: למה צריך לפתוח את הדלת? למה צריך בכלל לנעול את הדלת?
ואפשר לשאול ככה עוד ועוד שאלות אבל תמיד תישאר לפחות עוד שאלה
אחת פתוחה. תנסי בעצמך להבין. נגיד, תשאלי את עצמך, למה את
הולכת לבית ספר ותראי לאן תגיעי.
בסופו של דבר, אף אחד לא לגמרי יודע למה הוא עושה את מה שהוא
עושה, אפילו בפעולות הכי קטנות ויומיומיות. הדבר המדהים הוא,
שבתנאים כאלה הרבה אנשים מחליטים החלטות ועל פי ההחלטות הם
עושים דברים. או. קיי. בואי נניח שזה המצב, אז השאלה שאת צריכה
לחשוב עליה היא - מה זה אומר? מה זה אומר שבעצם אי אפשר להחליט
שום החלטה הגיונית עד הסוף?'
היא עצרה רגע, הסתכלה באוויר ואז הוסיפה
'כמובן שבנוסף את צריכה להשלים את כל חומר הלימודים'"

הסתכלתי על העיניים של טניה בצבע שוקולד חלב ותוך כדי
שהסתכלתי והקשבתי קלטתי שטניה, באופן די מפתיע, יש לה איזה
עניין עם שוש ורבורג. אולי היא לא באה לכאן ממש בשבילי.
טוב. ככה זה.
ניסיתי לחשוב על שאלה חכמה לשאול ויצא לי רק
"אז מה חשבת?"
"אני לא יודעת. אני לא יודעת מה זה אומר. זה אומר בערך כלום.
התחלתי לשאול את עצמי למה אני עושה את מה שאני עושה ולא הגעתי
לשום מקום. חשבתי על זה הרבה אבל אין לזה סוף. יש כל כך הרבה
דברים לא ברורים בכל החלטה שאני אמורה לעשות, שאני פשוט לא
מסוגלת להחליט. אחרי שחזרתי לבית ספר אמרתי לשוש שאני עוד לא
יודעת ואולי היא תוכל לעזור לי עם התשובה והיא אמרה:
'את צריכה לחשוב על התשובה. זאת השאלה שלך.'
"אתה מבין? כבר קודם לא ידעתי איך להחליט אבל מאז אני לא
מסוגלת להגיע לשום החלטה. מה זה אומר שאי אפשר להגיע לשום
החלטה הגיונית על הסוף? ששום החלטה היא לא הגיונית? אז מה כן
הגיוני? לפני בערך שבועיים זה נעשה יותר גרוע, כי גיליתי שאם
אני שואלת את עצמי מי צריכה להחליט, אני לא יודעת. נגיד שואלים
אותי אם אני רוצה קרטיב קולה או קרטיב אבטיח, ואני לא יודעת,
כרגיל, אבל אם אני שואלת את עצמי מי צריכה להחליט, מופיע מין
שקט כזה בראש ואני לא מגיעה לשום מקום. כלומר יש את השם שלי,
טניה, אבל הוא כמו תווית. ויש את הגוף שלי שלא אומר כלום ורק
צריך דברים. אז כל פעם שאני צריכה להחליט, אני אפילו לא יודעת
מי צריכה להחליט וכל האפשרויות שאני רואה מול העיניים לא
הולכות לשום מקום עד שאחרי כמה זמן הן נמסות להן מעצמן ואני
פשוט לא מחליטה".
"אבל את כן עושה דברים, לא?"
"כן, דברים, לא ממש. אני ממשיכה לעשות מה שאני עושה בדרך כלל,
הולכת לבית ספר, אוכלת ארוחות עם המשפחה, דברים כאלה. או שאני
נגררת אם אני מוצאת מישהו להיגרר אחריו. זה הכול. כשמרביצים לי
אני בורחת, כשנותנים לי אני לוקחת".
מישהו יצא מהבית. זה היה אריה ורבורג.
"תראי." אמרתי לטניה.
הוא סחב מזוודה על גלגלים והלך לכיוון האאודי שמונים. כשהוא
הגיע, הוא העמיס אותה אל האוטו, התניע ונסע.
"מעניין מה הוא עושה עם המזוודה?"
"אולי הוא נוסע לאן-שהוא?" אמרתי. "אבל לאן? ומה עם שוש?"
"תגיד, אגב, מה קורה עם שוש ורבורג? איפה המיטה שלה בכלל?"
"אני לא בטוח אבל נראה לי שהמיטה שלה בקומה השנייה. לפעמים
ביום שבת היא יוצאת מהקומה השנייה כאילו היא בדיוק יצאה מהמיטה
והיא מסתכלת החוצה לראות מה קורה. היא לובשת חולצה גדולה
מכופתרת והשיער שלה קופץ. האמת היא שבזמן האחרון לא ראיתי אותה
יוצאת לחלון".
"אז אף פעם לא ראית את המיטה שלה מכאן. בעצם, אתה אף פעם לא
ראית את המיטה שלה בכלל."
"לא. לא ראיתי."
"ותגיד, נראה לך שיש איזו דרך לראות אותה או לפחות לראות מה
קורה בתוך הבית?"
"אה... לא יודע." אמרתי, וחשבתי כמה חכם אני בטח נשמע.
"אתה מבין, אני באמת הייתי רוצה לראות את שוש ורבורג לפני
שהמחלה גומרת אותה. צריך מקום נמוך יותר," היא אמרה, "מקום
שנוכל לראות דרך החלון ממש לתוך החדר. מה זה יכול להיות?
אולי... חלון בחדר מדרגות?"
"אין." אמרתי. "אין אצלנו חלונות בחדר מדרגות." ועד היום אף
פעם לא הייתה לי שום בעיה עם זה, חשבתי לעצמי.
"אצלי בבניין יש." היא אמרה.
כל הדברים שהרכיבו את הגוף של טניה גולדברג, תאי דם, גידים,
שרירים, עצמות ומי יודע מה לא, לקחו ביחד את המשקפת להסתכל,
התמתחו ואמרו עם שארית קטנה של מבטא רוסי:
"זה די פארש, לא?"
טוב, כנראה שהבחורה לא ממש מרוצה. קלטתי את זה. לי ולאייל
שימשי זה הספיק, ישבנו כאן במרפסת, דיברנו, הסתכלנו וצחקנו.
היינו מרוצים. אפשר לומר שזה לא משנה כלום. אפשר ככה ואפשר
ככה, אפשר לומר לה שאם היא לא מרוצה שתלך הביתה, זה גם ככה לא
משנה כלום. אבל אחרי כל זה, קלטתי שאם בא לי שהיא תישאר ואם
אני רוצה לנשק אותה, עדיף שהיא תהיה מרוצה.
הסתכלתי למטה על החצר של שוש ורבורג למצוא איזה משהו, איזה
פתרון, הצלה, וכלום. מה בכלל היה שם? אני התכוונתי לנשק אותה,
והיא? למה היא התכוונה? היא בכלל רוצה לראות את שוש ורבורג. לך
תבין. הכול יכול להשתבש.
פתאום זה היה שם, מול העיניים, בדיוק במקום שהסתכלתי אליו
קודם, הגויאבה בחצר של שוש, איפה שהיה פעם מחנה לבן שלהם. זה
קצת קרוב מדי לבית, כלומר זה ממש בתוך החצר של משפחת ורבורג.
מצד שני זה מקום מעולה, בדיוק מול החלון של הקומה השנייה.
"תגידי, בא לך לרדת לעץ ההוא?" שאלתי אותה, "את רואה את העץ
גויאבה שיש עליו כמה קרשים? יש מצב שרואים משם את החדר שלה."
היא הסתכלה במשקפת, התמקדה על העץ ואמרה:
"זה נראה לא רע, אבל קצת קרוב מדי אל הבית. אולי יכולים לתפוס
אותנו. מה אתה אומר?"
"מה זאת אומרת?"
"אתה חושב שיתפסו אותנו? מה אתה אומר?"
"אני לא יודע," אמרתי
"אתה לא יודע? אז מה אתה מציע שנעשה?"
"אפשר לרדת ואפשר לא, לי זה לא ממש משנה."
"לא משנה? אתה לא מבין. בטח שזה משנה, זה יכול לשנות את הכול.
בדיוק מדברים כאלה אני מפחדת. נגיד נלך ויתפסו אותנו ויעיפו
אותנו לשבוע מבית ספר וניכשל במבחן, לך תדע לאן זה יוביל, דבר
כזה יכול להיות כמו כדור שלג שמתגלגל. אני יכולה להיכשל בעוד
מבחן ולהיכנס לדיכאון ולהיכשל בעוד מבחן ואז יעיפו אותי מבית
ספר וזה ישנה לי את כל מה שאני אעשה ואת כל מה שאני לא אעשה
בחיים. בטח שזה משנה."
"אז מה את אומרת שנעשה?"
"אני לא יודעת. זה מבלבל מדי."
"את רוצה להישאר פה?"
"זה די חנוני, ולא רואים מכאן כלום."
"אז בואי נרד."
"אני קצת מפחדת".
"מה יכול לקרות אם יתפסו אותנו?" שאלתי
"הם בטח יגידו להורים שלנו ואולי נקבל עונש מבית ספר. יכול
להיות גם שיקראו למשטרה. אני לא יודעת, שלומי."
לא הבנתי מה היא רוצה ממני, אבל אז ירד לי האסימון. היא לא
יודעת להחליט. ככה היה גם בבית ספר. היא לא תיתן את המילה
האחרונה, כלומר, אם אני לא אחליט, אף אחד לא יחליט.

"אני לא יודע", אמרתי שוב. "תראי, זה לא נורא מסובך. אפשר לרדת
ואפשר לא לרדת. גם אם נרד וגם אם לא, נראה לי שלא נמות. הכי
גרוע יתפסו אותנו ויהיה קצת לא נעים, אבל מצד שני יש לנו סיכוי
לראות טוב יותר ואת אומרת שלא רואים מכאן כלום."
"אני לא יודעת, אני אומרת לך. זה כבר יותר מדי מסובך. אתה לא
מכיר אותי, אני לא טובה בדברים האלה, אבל גם נהיה קצת מאוחר
ואני צריכה לחזור הביתה היום, יש לי הורים ושיעורים במתמטיקה.
וגם אני רוצה לראות את שוש וללכת לעץ, וגם ממש לא מתאים לי
להיתפס. אין לי מושג, זה גדול עלי. יש כל כך הרבה אפשרויות,
אני לא עומדת בזה. אולי פשוט תחליט אתה ונגמור עם זה?"
כמו שחשבתי. למזלי, כשהיא דיברה עלו לי כמה תמונות בראש. ראיתי
את שנינו יושבים על העץ גויאבה בחושך וראיתי גם את שנינו
יושבים קרוב יותר ומתנשקים.
"את רוצה שאני אחליט בשביל שנינו?" שאלתי.
"למה לא?" היא שאלה.
בעצם למה לא? שאלתי את עצמי
"טוב," היא אמרה, "רק תחליט."
"אז בואי נרד."
"בוא."

-- ד --
אנחנו נמצאים על כדור. הכדור מסתובב מזרחה. אם פעם אמרו לכם
שהשמש שוקעת, עבדו עליכם. השמש נשארת באותו מקום ואנחנו
מסתובבים עד שהיא נעלמת. אבל בעצם היא לא נעלמת. היא מאירה על
אמריקה, על אוסטרליה ועל כל מה שנמצא בצד השני של הכדור. אנחנו
מסתובבים כל הזמן והיא נשארת במקום. קראתי את זה
ב"אנציקלופדיית חדוות הדעת: היקום." וזה עוד לא הכול. גם השמש
זזה. יש לה תנועה משל עצמה. היא מסתובבת לאט לאט מסביב למרכז
הגלקסיה איפה שיש חור שחור ששואב לתוכו את הכול. סיבוב אחד
מסביב למרכז הגלקסיה לוקח לשמש ולנו בערך מאתיים עשרים מליון
שנה, שזה די הרבה זמן למי שעוד חודשיים יהיה בן שש עשרה. אז
באיזה זמן שולי בחיי הגלקסיה, כשכדור הארץ הסתובב עוד סיבוב
סביב עצמו מתוך מיליארדים שכבר היו, אני וטניה הסתובבנו עם כל
המזרח התיכון אל הצד החשוך של הכדור והלכנו, דרך המדרכה של
רחוב הנביאים אל השער של בית משפחת ורבורג.
השער חרק כשפתחנו אותו כמו שברזל יבש חורק. טניה סגרה אותו
בזהירות ועקפנו את הבית לכיוון החצר האחורית. זה היה פשוט
למצוא את העץ, הוא חיכה שם, מלא ריח, אבק, פירות מעוכים וכמה
שאריות של מה שהיה פעם בית עץ. טניה עצרה ליד הגזע ואני נעמדתי
לידה. נשארנו בשקט בתוך ענן ריח של גויאבה. כשעמדנו שם היינו
ממש קרובים ואז פתאום בלי לתכנן, היד שלי נגעה ביד שלה. עצמתי
עיניים כדי להרגיש את התחושה. היא לא התנגדה ולא הזיזה את היד
אבל גם לא הוסיפה כלום משלה. לא ליטוף, אפילו לא תנועה. כשעבר
קצת זמן היד שלה נשמטה. היא לא אמרה כלום ולא הסתכלה לשום
מקום.
אחרי כמה זמן היא טיפסה אל העץ ואני ראיתי את הגוף הקטן שלה
מעפיל למעלה, תחת קטן, רגליים קטנות, ראש אפרוח, ידיים והכול.
כשהגעתי למעלה היא כבר ישבה שם, מסתכלת על שוש ורבורג יושבת
בתוך המיטה וקוראת ספר דק. שוש הייתה לבד והמיטה הייתה זוגית
ופשוטה עם מצעים בצבע תכלת, אפור וכחול. טניה נראתה מרוצה ואני
הייתי מרוצה כי טניה מרוצה וכי המיטה של שוש הייתה באמת בקומה
העליונה. אף פעם לא ראיתי את שוש ורבורג במיטה. טניה לקחה את
המשקפת ולא הפסיקה להסתכל. היא הייתה קצת מתוחה ומאד מרוכזת,
כאילו כל עניין שאי פעם היה לה בעולם, מתמקד דרך הזגוגיות של
המשקפת אל שוש ורבורג.
אני ישבתי שם בשקט והסתכלתי עליה. טניה גולדברג על העץ גויאבה
של משפחת ורבורג. זה נראה כמו חלום, חלום חדש שקורה עכשיו.
לרגע לא הייתי בטוח שזה באמת מה שקורה וחשבתי שאולי אני חולם,
אז נגעתי בענף קטן שהיה לידי. הוא זז קצת והרגשתי את הקליפה
החומה של העץ על קצות האצבעות. הענף נמצא שם, עד כמה שאני יכול
לדעת. אולי אי אפשר לדעת אף פעם, כמו שאייל אומר, אולי אני
חולם ואני לא יודע שאני חולם כי אני נמצא בתוך חלום, ואף פעם
אני לא אהיה לגמרי בטוח, אבל זה כבר מסובך. מה שאני יכול לדעת
זה שאני מרגיש את הענף כאן לידי, מחוספס, עם זיזים קטנים ועלים
ירוקים שיוצאים ממנו, והוא זז כשאני נוגע בו עם היד שלי. זה
הכול, רק יד וענף ומשהו קורה ביניהם, הם נוגעים אחד בשני,
מזיזים אחד את השני, מרגישים אחד את השני. זה לא הרבה, אבל
לפחות אחד כלפי השני, עכשיו, הם קיימים. ואז חשבתי שאולי כל מה
שאני רואה ומרגיש הוא מה שקיים בשבילי. וחלק מהדברים האלה
יכולים להרגיש אותי, לראות אותי, כשאני זז וגם כשאני לא זז,
כשאני אוכל או כשאני יושב על עץ ומסתכל על טניה. הסתכלתי
מסביבי על הבית של שוש, על העץ, על טניה ועל כל הדברים
שהעיניים שלי יכולות לראות ואמרתי לעצמי, "הכול קיים, גם טניה
גולדברג."
היא חיבקה ענף גדול עם היד והייתה מרוכזת במשקפת. החזה שלה
נשען על אחד הענפים ושקע קצת. הוא רך יותר מהעץ וכששניהם נגעו
אחד בשני השד נכנע, שקע ונצמד אל הענף. היא נראתה כמו תמונה
ופתאום שוב בא לי להרגיש אותה קרוב. דמיינתי גם את החזה שלה
נצמד אלי ושוקע. אם הענף יכול להרגיש אותה, אולי גם לי מותר?
אבל איך עושים את זה? זה ברור שזה קורה מדי פעם, בעיקר
בטלוויזיה אבל גם במציאות. אייל נישק את ענבל מפיסטו. גיא בן
דוד שכב עם פזית גורדון. זה קרה. אני מאמין להם. אני חושב שזה
צריך לבוא בזמן הנכון. הלוואי שיגיע הזמן הנכון. מתי זה הזמן
הנכון?
בדיוק אז שמענו את השער חורק ומישהו בצעדים כבדים נכנס אל
החצר וניגש אל דלת הכניסה. אנחנו נשארנו בשקט על העץ.

שמענו אותו פותח את הדלת במפתח, סוגר את הדלת אחריו וצועד. דרך
החלון הקטן שמשקיף על המדרגות ראינו את אריה ורבורג עולה
למעלה.
"אתה רואה," טניה לחשה. "חלון בחדר מדרגות"
אמרתי לה  "כן".
ואז חשבתי על המשפט "חלום בחדר מדרגות".
רק אם אתה נרדם בחדר מדרגות הוא יכול ממש להתממש.
"חלמת פעם חלום בחדר מדרגות?" שאלתי.
"לא," היא אמרה.
אריה ורבורג עלה עד לחדר השינה ועמד צמוד למיטה של שוש. החדר
לא היה גבוה ואריה הגיע כמעט עד התקרה. הוא אמר לה כמה משפטים,
היא הושיטה אליו יד מתוך המיטה והם נשארו כמו שהם, שותקים,
צמודים ואחוזי ידיים, במשך שתי דקות בערך.
טניה הסתכלה במשקפת.
"נראה לי שמשהו קורה" היא אמרה. "אנשים מבוגרים לא סתם עומדים
ככה ומחזיקים ידיים. אבל איזה חמודים? ראית? הם ממש מתרגשים."

"בטח שמשהו קורה," אמרתי, "היא הולכת למות."
"לא, לא, זה לא רק זה. אי אפשר לדעת מתי בדיוק היא תמות אבל
נראה לי שעכשיו משהו קורה, אולי הם באמת נוסעים לאן-שהוא? אתה
זוכר שהוא הכניס מזוודה לאוטו?"
אריה חיבק את שוש, הרים אותה והניח אותה לאט לאט בכסא
הגלגלים.
"תראה, הם יוצאים מהבית".
"הוא רק שם אותה בכסא גלגלים".
"לא, לא, הם הולכים לצאת מהבית. אולי באמת משהו מיוחד קורה."
היא העבירה לי את המשקפת.
"מה את חושבת קורה?" שאלתי.
"אני לא יודעת, אבל אתה חושב שכדאי לעקוב אחריהם?"
"איך נעקוב אחריהם? אם הם באמת יוצאים מהבית, הם בטח ייקחו את
המכונית. אז איך נשיג אותם? בריצה?"
"לאבא שלך אין אוטו?"
"אה, לאמא שלי יש, אבל אני לא יודע איך לנהוג בו. את יודעת?"
"כן. בערך. מהלכים או אוטומטי?"
"אוטומטי."
"אני יכולה לנהוג על אוטומטי."
"את בטוחה?"
"כן, כן, כבר עשיתי את זה פעם."
אמא שלי תשתגע אם היא תגלה שלקחתי לה את המכונית ונתתי למישהי
בלי רישיון לנהוג בה. היא לא תאמין, היא תאכל את הבגדים של
עצמה, היא תסלק אותי מהבית ותשלח אותי לחיות בתוך לול. זה בלתי
אפשרי, אבל מצד שני, טניה כאן ואני כאן, והכול אפשרי. מה אני
רוצה? להיות עם טניה, מה אני מוכן לעשות בשביל זה? הכול, גם את
הלא אפשרי.
"אז מה?" הצעתי, מוקסם מהאפשרויות הבלתי אפשריות, "שנלך הביתה,
ניקח את המפתח של המכונית נעקוב אחריהם?"
"אה, אפשר."
זה כל מה שהיא אמרה. ואז הבנתי. הבחורה כרגע הציעה תכנית שלמה
שכוללת את האוטו של אמא שלי, אותי גונב את המפתח ואותה נוהגת
בלי רישיון. היא התחילה עם הרעיון אבל היא לא תיקח עליו
אחריות. היא לא תגיד את המילה האחרונה, היא אפילו לא תגיד
'כן', או, 'בוא נלך'. מי שצריך להחליט על כל העניין הוא אני.
כוס אחתק. אני? אני מוכן לבוא איתה בגלל שהיא רוצה ובגלל שהיא
הציעה, אבל למה היא רוצה שאני אגיד לה מה לעשות? אריה התחיל
להוריד את שוש בכסא מדרגה אחרי מדרגה. יכול להיות שהם באמת
נוסעים לאן-שהוא. אם אנחנו רוצים לעקוב אחריהם צריך להתחיל
לזוז עכשיו, אחרת נחמיץ אותם.
טניה הסתכלה עלי בעיניים גדולות
"מה אתה אומר?"
לא היה זמן. הרגשתי כאילו שמו אותי בפינה, בלי שעשיתי כלום.
כאילו מישהו נתן לי אבן גדולה ואמר - תסחב. משהו נראה לי לא
נכון. איך אני יכול להיכנס לכזה דבר, לגנוב את המכונית של אמא
שלי, לתת לטניה בלי רישיון לנהוג עליו, וגם לפקד על כל המבצע
ולהחליט שזה מה שעושים? אני? מבחינתי זה לא כל כך משנה לאן שוש
ואריה נוסעים. ואם הם נוסעים אפשר להישאר כאן על העץ, אולי
אפילו עדיף, אף אחד לא יפריע לנו.
"אני אומר שאם את רוצה, אני מוכן לבוא איתך ואני מוכן גם לגנוב
את המפתחות של האוטו של אמא שלי. מה את אומרת?"
"מה אני אומרת? שאלתי אותך מה אתה אומר."
"כן, בדיוק אמרתי מה שאני אומר. חוץ מזה אפשר גם להישאר כאן על
העץ אם הם ילכו או לחזור אלי הביתה.
"אה" טניה אמרה והסתכלה על הבית.
דרך החלון הקטן בחדר המדרגות ראינו את אריה מופיע, יורד ונעלם.
טניה הסתכלה אלי, הסתכלה אל הבית, שמעה כמוני את קולות הירידה
במדרגות ושתקה.
"אני לא יודעת," היא אמרה בקול חלש. "אבל צריך לצאת עכשיו."
היא הסתכלה אלי ובתוך העיניים שלה ראיתי נצנוץ קטן.

"טוב בסדר." היא אמרה. "בוא, נלך לקחת את האוטו של אמא שלך".

-- ה --
אמא שומרת את המפתחות בתיק. היא תולה את התיק על המתלים
בכניסה, איפה שכל המעילים מהחורף מחכים שיהיה קר ומישהו ישים
אליהם לב. טניה חיכתה לי בחדר המדרגות ואני השתדלתי לטפס בלי
לעשות הרבה רעש. פתחתי בעדינות את הדלת, הוצאתי את המפתחות,
ולפני שהספקתי לשים אותם בכיס, אמא הופיעה במסדרון ואני סגרתי
את היד חזק וקיוויתי שהיא לא תראה. היא הסתכלה עלי בראש שהיה
מוטה טיפה הצידה, כמו סימן שאלה.
"אתה נכנס או יוצא?"
"אני אחזור מאוחר יותר, אמא, אני נורא ממהר, אני, אני אדבר
איתך אחר כך, טוב?"
היא הסתכלה אלי, עיקמה את עין שמאל ואמרה "טוב." איזה מזל שאמא
שלי ככה. הלוואי שהיא לא תצטרך את האוטו יותר מאוחר.

"תגיד, אולי יש לכם באוטו איזה כרית שאני יכולה לשבת עליה?"
"אה, לא יודע, אפשר לחפש לך משהו."
טניה נכנסה דרך הדלת של הנהג למיצובישי לנסר של אמא. מבחוץ
האוטו צבוע בלבן, מבפנים יש ריפודים ופלסטיק בגוונים שונים של
אפור. ניסיתי להרים לה את הכסא כמה שיכולתי.
"זה מספיק?" שאלתי.
"אה, לא ממש, אבל אני יכולה לראות את הכביש." היא התניעה.
כשהמנוע התייצב היא חייכה אלי. זאת הייתה הפעם הראשונה באותו
יום שהיא חייכה אלי. לא הייתי צריך לחשוב כדי לחייך בחזרה.
היא נוסעת באוטו של אמא. היא קצת נמוכה מדי כדי לראות את
הכביש. הדבר האחרון שאני רוצה שיקרה בעולם הוא תאונה. אני
אצטרך לגלות לאמא שגנבתי לה את האוטו, שנתתי לבחורה בלי רישיון
לנהוג בו ושיש נזק לאוטו. שלא לדבר על מה שיקרה לנו.
"את בטוחה שאת בסדר?"
"כן, כן."
ניסיתי לחשוב מה אפשר לעשות ונזכרתי במשענת של המושב, שאפשר
להוציא אותה אבל יש לה שני מוטות ברזל קטנים שיוצאים ממנה
כשהיא בחוץ.
טוב, התחלתי לפרק אותה. צריך ללחוץ על שני כפתורים קטנים
שנמצאים צמוד למושב על פלסטיק עגול, ובאותו זמן לשלוף את
המשענת. זה לא משאיר לך הרבה ידיים כשאתה לוחץ על שני כפתורים
בשתי ידיים. טניה הייתה עסוקה מדי בלצאת מהרחוב ואני השתמשתי
בסנטר ואז במצח, ורק ואז המשענת יצאה.
"את רוצה אולי לשבת על זה?" שאלתי, מנענע בעדינות את המשענת
כדי שהיא תראה על מה אני מדבר.
היא בדיוק פנתה שמאלה ברחוב הנביאים ואמרה:
"תראה, הם בדיוק נכנסים לאוטו והם מכניסים עוד מזוודה. אני
הולכת לעשות סיבוב כדי שנהיה מאחוריהם."
"את רוצה אולי לשבת על זה?"
"אל תבלבל אותי עכשיו, טוב, אני נוהגת."
ליד הפניה לבית הלל היא הסתובבה עם האוטו ואני ישבתי שם, מחזיק
משענת של מושב, מסתכל על הכביש ומנסה לחזור אל המציאות.
והמציאות היא שטניה גולדברג בגובה מטר וחצי בלי רישיון נוהגת
באוטו של אמא כדי לעקוב אחרי שוש ורבורג. אללה יסתור.
חנינו מאחוריהם. לא קרוב מדי אבל גם לא ממש רחוק. אם היינו
בסרט בלשים אני מניח שהיו מפטרים אותנו עכשיו והסרט היה נגמר
אבל הנה זה ממשיך. אריה ורבורג תופס את שוש, מרים אותה עד שהיא
יושבת בחיקו, מכניס אותה אל המושב ליד הנהג ומקפל את הכסא לאט,
כאילו אין לו סיבה אמיתית לנסוע ואין זמן שבו הוא צריך להגיע.
בסוף הוא עשה את זה, סגר את הדלת ונכנס לנהוג. אולי גם אריה
ורבורג לא ממש מבין איפה הוא נמצא כרגע ולאן הוא נוסע.

הם התחילו לנסוע. ברמזור של ארלוזרוב הם פנו ימינה לתוך הרחוב,
שזה דבר די משונה לעשות אם אתה נוסע מחוץ לעיר. אולי הם רק
הולכים לבקר חברים? אבל מה עם המזוודות? טניה הייתה כולה
מרוכזת בדרך ואז היא פתאום אמרה:
"תגיד, זה לא נראה לך מוזר שאני הבחירה של הטבע? זאת שלא יודעת
להחליט וגם לא יודעת מי בכלל מחליט היא הבחירה החדשה של
האבולוציה. שיא הטכנולוגיה, המודל החדש והמשוכלל של הטבע הוא
רק אני, יצורה קטנה ומבולבלת."
"ושורדת" אמרתי.
"כן, בינתיים שורדת." היא אמרה.

בכיכר של המועצה הם המשיכו ישר לכיוון הרצלייה ואז פתאום חנו
ליד השער של בית הספר. העצירה הייתה כל כך מפתיעה, שטניה לא
הספיקה לעצור. היא עקפה אותם, נעצרה קצת אחריהם וחנתה במקביל
למדרכה. בית ספר בלילה הוא דבר יפה. הוא ישן והוא בטח חולם על
חדרי מדרגות ומסדרונות.
טניה כיבתה את המכונית ואני אמרתי תודה לנסיבות שהמכונית של
אמא עדיין שלמה. חנינו במדרכה הנגדית לבית הספר. בינינו לבית
ספר היה ההמשך הצר והחשוך של רחוב ארלוזרוב. טניה הסתכלה בראי
הצדדי שפנה לכיוון הכביש וחיפשה לראות אם מישהו יורד מהאוטו.
"שום דבר לא קורה בינתיים. הם נשארים בתוך המכונית. תבדוק
אצלך."
הסתכלתי לרגע בראי ואז נזכרתי ואמרתי לטניה
"אה, לא צריך. נראה לי ששוש לא ממש יכולה לצאת מהאוטו."
טוב, טוב, אבל תעיף מבט. אולי קרה נס, לך תדע."
חיכינו. ושום דבר לא קרה.

"לאן את חושבת שהם הולכים?"
"אני לא יודעת. אולי יש לשוש משהו לעשות בבית ספר?"
"כן, אז מה קורה עם המזוודות?" שאלתי.
"אולי הם הולכים לעבור לגור בבית ספר?"
לך תבין מה קורה בראש של טניה.

"אריה יוצא מהדלת. " טניה אמרה.
"הוא עובר לצד השני."
ואז היה תורי.
"הוא פותח את הדלת של שוש; הוא פותח את הדלת האחורית; הוא
מוציא את הכסא; הוא מושיב את שוש על הכסא; זהו, היא לגמרי
יושבת; הוא מסיע אותה. הם נוסעים לכאן. טניה, מה עושים, הם
נוסעים לכאן?"
הבן אדם הנכון לשאול מה לעשות.
"אה, אני לא יודעת."
"טוב, הם באים."
אריה ורבורג התכופף והסתכל אל תוך המיצובישי. כשהוא ראה שיש
מישהו בפנים הוא נסוג מעט בהפתעה ואז דפק על החלון.
פתחתי לו.

"שלום"
"שלום"
"אה יש לי, פשוט אה יש לנו תחושה קטנה, שאולי היא מוטעית, אבל
יש לנו תחושה שאתם עוקבים אחרינו?"
שוש התקדמה עם הכסא כדי לראות. לשוש יש שיער כסוף מתולתל
ועיניים כהות שמחפשות אותך כל הזמן. היא נראתה עייפה וחלשה אבל
צלולה. היא הסתכלה עלי לרגע, הסתכלה על טניה ואמרה:
"טניה? טניה גולדברג מי' 6? זה נדמה לי או שאת נוסעת אחרי?"
"אה, אה, לא כלומר... כן. כן אני נסעתי אחרייך כי ראיתי שאת
נוסעת ורציתי אולי לראות אותך בפעם האחרונה." טניה התחילה
בגמגום, אבל בסוף הצליחה להרכיב משפט שלם.
"הבנתי. למה? יש משהו שרצית לומר לי?"
העיניים של שוש היו לחות ועייפות, ונדמה לי שראיתי בהן מין כעס
רחוק ושקט שמופיע רק בעיניים זקנות.
"רק שאני עוד לא יודעת מה זה אומר עם ההחלטות וכל זה." טניה
אמרה.
"אה, ההחלטות. את עוד מתעסקת בזה? בסדר, אבל לפני כן אני רוצה
לבקש מכם משהו, טוב?"
טניה מלמלה, "טוב" ואריה הסתכל על שוש, מחכה לראות מה היא
תגיד.
"רציתי לבקש שלא תספרו לאף אחד שראיתם אותנו כאן היום. אני
חולה, את בטח יודעת," היא אמרה לטניה, "ולא נראה לי שאני אבריא
בקרוב." היא לקחה נשימה עייפה ואז שאלה:
"אתם מסכימים לא לספר את זה לאף אחד?"
"אני מבטיחה" טניה אמרה.
"גם אני" אמרתי. היא הסתכלה עלי.
"גם אתה תלמיד, לא?"
"כן, כתה י' 8"
"תגידי, שוש," טניה פתאום שאלה, "למה לא לספר? מה את הולכת
לעשות?" אני בחיים לא הייתי מעז לשאול כזאת שאלה, אבל טניה
שאלה.
שוש הסתכלה אל אריה במבט שואל ואריה החזיר לה מבט ובתנועה קטנה
עיקם את הפה כלפי מטה וסובב כף יד אחת כלפי מעלה, מה שהשאיר
רושם שהוא לא יודע ולא נותן תשובה. אני צריך ללמוד את התנועה
הזאת, בלי מלים היא מסבירה את הכול.
"אתם כבר תדעו." שוש אמרה.

"מה רצית לשאול על ההחלטות?"
"אני חושבת שגיליתי משהו קטן אבל אני לא יודעת מה זה אומר."
"כן?" שוש שאלה.
"שאם אני שואלת את עצמי מי מחליט, אף אחד לא עונה ויש מין שקט
כזה שמופיע פתאום בראש שלי. את יודעת מה זה אומר?"
"לא, אני לא יודעת," שוש אמרה ועצרה לרגע לחשוב. "מעניין, גם
אצלי יש מין שקט כזה אם אני שואלת את עצמי מי מחליט. אולי זה
אותו שקט." לרגע קטן אף אחד לא דיבר וגם אני שאלתי את עצמי מי
החליט להזמין את טניה אלי הביתה ולא הייתה לי שום תשובה בראש,
רק שקט.
"אולי אין אף אחד שמחליט?" שוש אמרה.
"כמו מכונית בלי נהג?" טניה שאלה.
"אני לא יודעת, אני לא יכולה לעזור לך יותר מזה," שוש אמרה
בקול שחזרה אליו העייפות ולא הוסיפה כלום, רק נשארה לשבת בכסא.
אריה הסתכל אל שוש ושוש הסתכלה אל טניה.
"טניה, אני מצטערת אבל אני חושבת שהשיעור נגמר," שוש אמרה,
"אני כבר לא יכולה ללמד אותך יותר אבל את יכולה להמשיך בעצמך,
כמו שאת כבר עושה." טניה לא אמרה כלום ורק הסתכלה על שוש,
שהחזירה לה מבט עייף ואמרה, "כל טוב".
אריה ניגש אל ידיות הכסא והחזיק אותן.
"להתראות," טניה אמרה, "ותודה." אריה התחיל להסיע את שוש
לכיוון האאודי כשהוא מסתכל עלינו ומהנהן בראש לשלום. אני וטניה
נשארנו לשבת, מסתכלים על השמשה הקדמית. העיניים של טניה נצצו
מדמעות קטנות.

דרך המראה הצידית ראיתי את אריה ורבורג. הוא פתח את הדלת
האחורית, הוציא שני ג'ריקנים שפעם היו צהובים והעביר אותם לצד
השני של הכביש. הוא שם אותם על המדרכה וחזר להעביר גם את שוש
אל אותה מדרכה. אחר כך הוא שם את הג'ריקנים על ידיות הכסא
והתחיל לגלגל את שוש דרך השער של בית ספר, אל השביל שמוליך אל
הבניין.

"שנלך אחריהם?" טניה שאלה.
"כן. נראה לי שכדאי".
"אבל בשקט, שלא יראו".
יצאנו מהמכונית והתחלנו ללכת אחריהם לכיוון בית הספר.

-- ו--
טניה עברה את הכביש לפניי. כשנכנסנו אל השער ראינו מרחוק את
אריה פותח במפתח את הדלת הקטנה שהייתה בתוך השער של הבניין.
"את רוצה להיכנס אחריהם?" שאלתי את טניה.
"לא, לא כדאי." טניה אמרה.
התקרבנו עוד קצת אל הבניין. העץ אזדרכת עמד שם על אותה גבעה
קטנה שעליה הוא עומד תמיד.
"אפשר לשבת כאן ולחכות." אמרתי, וטניה התחילה ללכת לכיוון
העץ.
ישבנו שם ושתקנו, מולנו עמד בית ספר חשוך. האוויר היה ריק, כמו
חוף שמתרוקן ממים לפני שגל גדול מגיע. כבר לא ראינו את שוש או
את אריה והכול היה אפור כהה ושקט. טניה הייתה שקועה בתוך עצמה
ומשהו בתוכי אמר לי שעכשיו זה הזמן. הרגשתי כמו קופץ למים
שעומד על צוק אדיר ומסתכל אל התהום. אתה יכול להסתכל ולהסתכל,
אבל יש רגע אחד שבו אתה חייב לעזוב את האדמה שמתחתיך ולקפוץ.
וקפצתי.
קירבתי את כפות הידיים שלי אל כפות הידיים של טניה באיטיות, עד
שהן נגעו, שניים בשתיים. הרגשתי כמו אדם שגילה שהתהום שאליו
הוא קפץ היא רכה ונעימה. הידיים של טניה היו עדינות וקטנות
והיא ליטפה את האצבעות שלי בסקרנות, כמו אורחים שחיכו להם זמן
רב. טניה הסתכלה אלי ואני הרגשתי שהזמן כולו נעצר מלכת והפך
לרגע אחד של שקט מופתי. כאילו פתחנו חלון בעולם אחר והוא הכניס
לתוכנו מרחב עצום וחשוך ובתוכו מיליוני כוכבים מנצנצים.

הזמן המשיך ללכת. הסתכלתי אליה וראיתי שהיא מסתכלת אלי.
האישונים של טניה שחורים ואי אפשר לראות בהם כלום. מסביבם יש
טבעת חומה מלאה בפרטים. ישבנו אחד מול השנייה עטופים בחושך
אינסופי והתקרבנו עוד ועוד בלי לקבל שום החלטה.
השפתיים של טניה פגשו את השפתיים שלי מתחת לעץ האזדרכת שליד
בית הספר, בלילה. האצבעות שלה נחו על כפות הידיים שלי והרגשתי
את השפה העליונה והדקה שלה נמסה בתוך השפתיים שלי. השפתיים
המשיכו לזוז בערבוביה. הן זזו מעצמן, מלטפות את השפה העליונה
שלי ואז את השפה התחתונה שלה. פתאום טניה ניתקה לרגע ואמרה:
"תראה"
אחד החלונות בחלון הקומה התחתונה נצבע בכתום-אדום ובתחתית
החלון אפשר היה לראות להבות שטיפסו למעלה, בתוך החדר. זה נראה
כמו שולחן שבער.
"חדר המורים" אמרתי.
הלהבות החלו להופיע בחדרים אחרים ובקומות אחרות. ישבנו על
הדשא בידיים מחוברות ולא יכולנו לזוז. היינו מרותקים ללהבות
שהתפשטו מחדר לחדר. כתות י' החלו לעלות באש אחת אחרי השנייה.
אריה ורבורג גלגל את שוש אל מחוץ לבית הספר.
"לאן אתה חושב שהם נוסעים עכשיו?" טניה שאלה.
"בטח לחו"ל, או לפחות למקום רחוק."
"כנראה שאני לא אראה אותה שוב." טניה אמרה, והמשיכה לעקוב אחרי
הזוג שהתקרב אל שער היציאה.

בית הספר כולו החל לבעור והאוויר התחמם. התחלנו להתרחק לכיוון
השער הקטן שהיה יותר קרוב אלינו. חשבתי מה קורה עכשיו בתוך בית
הספר. דמיינתי את הפלסטיק הירוק של הכיסאות בוער ומבעבע בתוך
הכיתות. גם הכסא שאני יושב עליו בער והדליק את השולחן הירוק עם
כל הציורים שאייל צייר לי עליו. הלוחות בערו. מדפים של טוויסט
בקיוסק של גולן נמסו ותפסו להבות צהובות, כתומות אדומות
וירוקות. הקרמבואים קרסו. חדר ההתעמלות בער, המראות בשירותים
התנפצו. הספרייה התחילה לעלות באש והחום שם היה כל כך גבוה עד
שהעשן היה צבוע במלים.
לשונות של אש התחילו לצאת מהחלונות וכשהגענו לשער, לשון אחת
החלה ללטף את האזדרכת. אני חושב שאף אחד לא ראה אותנו יוצאים.
הגענו בערך דקה לפני שמישהי צעקה "אהוד, שרפה". שכנים
מהבניינים בסביבה התחילו לצאת לחלונות ולרחוב ועמדו להסתכל על
המדורה הגדולה שבית הספר הפך להיות.
טניה התקשרה להורים מטלפון ציבורי ואמרה שהיא ישנה אצל נירית
ושאין לימודים מחר. אחר כך נסענו להחזיר את האוטו.
לא אמרנו כלום. חשבתי על השקט שהופיע אצלי בראש כששאלתי את
עצמי מי החליט להזמין את טניה אלי הביתה, שהיה קצר, אבל היה
ממש כמו השקט שהופיע כשהחזקנו ידיים על הדשא מתחת לאזדרכת,
וחשבתי שאולי, באיזושהי דרך, השקט הזה יכול ללמד אותנו, אבל לא
ידעתי איך ולא אמרתי כלום לטניה כי המחשבה נראתה לי משונה
מדי.
אחרי שעבר כמה זמן, טניה שאלה,
"אתה חושב שהיא עשתה את זה בגלל שפיטרו אותה?"
"לא יודע," אמרתי, "בכל מקרה, לא נראה לי שיש עכשיו את מי
לשאול."
"אבל אני שואלת אותך," טניה אמרה.
"אני? מה אני חושב?" היססתי. "לא יודע. אולי היא עשתה את כדי
שנראה איך זה בלי בית ספר?"
טניה חשבה לרגע ועיקמה את השפתיים.
"בטח אחרי כמה זמן יעבירו אותנו לבית ספר אחר." היא אמרה.
"בכל מקרה, מחר יש חופש" אמרתי, ובראש ראיתי אותי ואת טניה כמו
שני ילדים קטנים שנשארו לבד על אי בודד, בלי בית ספר, בלי קופת
חולים כללית ובלי סוכת מציל על החוף. רציתי להחזיק ביד של טניה
אבל היא הייתה על ההגה. כשחנינו טניה הוציאה את המפתח, ובמקום
לצאת מהאוטו, היא התחילה לשיר.
"שווווווווווו-שנה שושנה שושנה
ירח נישא אל ענן
יבואו אלייך שושנה
בים עוד יפליג קפיטן".

"אתה זוכר איך זה מתחיל?" היא שאלה.
"כן, בטח," אמרתי וכשהתחלתי לשיר היא נזכרה והצטרפה אלי.

"ה-יה ים סוער, התורן חרק
חרטום הספינה כמעט ונסדק
אך יוס'קה על כל העניין התגבר
וזמר עליז לו זימר:

שווווווווווו-שנה שושנה שושנה
ירח נישא אל ענן
יבואו אלייך שושנה
בים עוד יפליג קפיטן".