[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







כלבי אשמורת
/
רכבת לילה לקהיר

הירח בוער עכשיו באש לבנה. קעקוע על השמיים. אני מוציא סיגריה
ופולט את העשן איטי איטי. שוב אני חושב שכולנו קבורים פה.
בלילה ההרגשה הזאת הופכת לאמת. בגן ציבורי יש נדנדות, מגלשות,
וגשרים קטנים עשויים עץ וחבלים. לשם אני הולך לחפש את ילדותי,
זו שלא הייתה לי.
"בלילות הקיץ החמים..." שר שם מישהו. קול רך של אישה. העשן שלי
כמו הבל פה בליל קיץ, ישר אל השמיים, כמו נשמה. ואני מקשיב.
"בלילות הקיץ החמים..."
אני צועד יציב וחרישי אל תוך הגן. ילד יושב שם ופניו עגולות
תמימות כמו שה. הוא משחק בחוטים בין אצבעותיו, עושה מהן
צורות.
"בלילות הקיץ החמים..."
אני מסתכל סביב. אין איש. הילד חסר פחד לחלוטין ובודד כמו בדל
סיגריה. אני קרב ועומד מולו.
"בלילות הקיץ החמים שום-דבר אינו קורה..."
"שיר יפה יש לך", אני אומר לו. אני מודע לפניי השזופות המשדרות
אמון. לחליפתי היקרה בגזרה פשוטה. לשעון הזהב על פרק ידי.
לחיוכי המלבב לכאורה.
"שיר של אימא," הוא אומר, "היא שרה לי כשעשתה לי אמבטיה."
"באמת קיץ, ובאמת חם", אמרתי, וידעתי שזה לא הכול.
"אימא אוהבת ללטף לי ת'בולבול. היא אומרת שככה הוא יגדל."
הסתכלתי בו ומצצתי מהסיגריה.
"זה גם כיף."
"סוכריית מנטה."
"מה?"
"סוכריית מנטה. אתה אוהב?"
"לא. מגעיל. חריף. עושה לי להקיא."
"אז טוב שיש לי סוכריית שוקולד."
הוא הביט בי ובלע רוק. משחק עם החוטים בין אצבעותיו. פניו
לחול, לאופק, לעצים.
"ואני אתן לך אותה, כי יש לי הרבה."
הוצאתי קופסת פח קטנה, עגולה ושטוחה, ובה כחצי תריסר סוכריות,
והגשתי לו אותה כשהיא פתוחה. "קח אחת."
הוא חייך חיוך כזה של מבוגר קטן ולקח אחת בשתי אצבעות. שם בפה.
מוצץ.
"טעים", אמר.
"בטח."
"אימא אומרת שכשאני אגדל, אני אכנס מאיפה שיצאתי, אבל בדרך
אחרת."
חייכתי את חיוכי היפה. "היא כנראה יודעת."
"כן," הילד אמר, "היא יודעת הרבה. כמו שזה," הוא הצביע
לכוכבים. "חורים בשמיים."
"חורים קטנים", אמרתי.
"קטנים מאוד. אבל אם מכניסים לשם אצבע, האור נדבק."
לפתע הוא הסתכל סביבו מבולבל. "נהיה חשוך פתאום..."
"החורים נסתמים. כן. זה מה שאני חושב שקרה."
הוא הביט לשמיים. "הם באמת נסתמים. הם נעלמים. גם אתה, אתה
הופך לצל."
"הלילה יורד."
החושך, זה שכולנו קבורים בו, ירד על עיניו כמו צעיף. לאט גם
אורו של הירח לא נראה לו. והוא איבד את החוטים, את עצמו, את
אומץ לבו, כש"לא רואים כלום!"
"לך הביתה, ילד."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בקשר לסלוגן
מקודם:
חסרים לי כמה
ברגים בשעון


תרומה לבמה




בבמה מאז 10/6/07 10:58
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
כלבי אשמורת

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה