שתי טיפות משוגעות אנחנו בתוך הים הגדול. נוגעים לרגע,
ובורחים. את אומרת לי "יש לב מטורף פועם בלב העולם. אהיה לך
יתד בלב הגיהינום." זה ריקוד מטורף, אני יודע. לרגלייך יש
נתזים של דם. עינייך רואות גם גן-עדן וגם גיהינום. כמוני.
ובעוד ריקודך סוער, רגליי מתפרקות. אך את מחייה אותי מדמך.
עינייך הן כמו להבות. צחוקך הוא רגע חתום. לתת אתן כמה שאוכל,
אם תרצי. וכשהשמיים יתבקעו אוכל להגיד שהכרתי אותך, ושזה שווה
את כל הייסורים, כל הכאב, כל הטירוף, וכל הלילות המעולפים. לו
היית רואה אותך בעיניי היית נטרפת. כמה שאת מיוחדת. כמה שאת
מרתקת. ואת מעשנת ותוהה לגביי, ועדיין מתעקשת- "לא ייתכן שהוא
אוהב באמת."

לא מלאך את, ולא פייה. פיך לא מפיק מרגליות, ובעינייך יש גם
זעם. אך את רואה למרחקים. מלב כדור-הארץ עד לרקיע השביעי. מדם
בידך הימנית עד ירח מונח בכפך השמאלית. מעיניים צוחקות בסרטי
רצח, לעיניים בוכות מאכזריות החיים. ואת יודעת שבכאוס לעולם לא
יימצא סדר. ואת יודעת שהשפיות לא קיימת, גם לא אצל אלוהים. ואת
יודעת שהחיים מסתירים הרבה יותר ממה שהם מראים...

את יושבת על הספה, לוגמת מנס-הקפה, מאפרת סיגריה למאפרה,
ואומרת ש"כואבת לי הברך, כאילו קיבלתי מכה." ואני אומר-
"יעבור."
כי את אישה אמיתית.

"כי לא הפסקתי לאהוב אותך."

סוף עולם האשליות. היא מונחת כאן בביתי. יפה כמו תמיד. מכיר
אותה מתוך ולפנים עד כמה שהיא מראה. פתאום אין לאן ללכת. פתאום
שהופך לתמיד, היא נשארת כאן.

"כי נועדתי לאהוב אותך."

אני רואה בה קצת יותר ממה שהיא חושבת שאני רואה. סודותיה
הכמוסים ביותר מתגלים במילה, בתנועה. מאוהב סדרתי היא קראה לי.
אז למה היא כל מה שהייתי רוצה להיות? אני רואה את הליבה שלה,
העמוקה, רוחשת. אני רואה ואני רוצה להכניס לשם את ידי. כי אני
יודע שיש שם אוצרות שאפילו היא לא מתעכבת עליהם.

"כי זו התקווה היחידה."

לא אהבה גדולה. לא סיפור גדול. היו אהבות נואשות יותר. אהבות
עם דמעות, דם, אלימות, הקרבת גוף ונפש. היו אהבות שהפילו
אימפריות. היו אהבות שהרגו. אבל כאן, תחת שמיים, יחף על דשא
בלילה, אני יודע שאין דבר אחר. לא לי. לא בינתיים. אולי אני
מאוהב סדרתי. אולי אני טיפש. אולי אני זה שבוחר את מי לאהוב.

היא יודעת שהיא יפה, אבל לא יודעת כמה. לעיתים אני מוצא עצמי
מרותק לתנועות צווארה, לראשה המזדקף כשהיא מנסה להתגבר בתוכה
על ספק. אני רואה אותה נוגסת באפרסק, ואני רואה את חווה נוגסת
מהתפוח האסור. רחוקה מלהיות מושלמת, כל-כך מושלמת לי.

רק שלא תברח לי. אני מתפלל, עדיין.

והיא שוטפת את גופה במקלחת. איך זה לגור אצלי, אני רוצה לשאול,
אבל מחריש. פתאום יודעים מתי כל אחד מחרבן. פתאום רואים את
קורי השינה, הפנים הנפוחות והשיער הפרוע בבוקר. "שתי נשמות
אבודות אנחנו." היא אומרת לי ללא מילים. "שתי נשמות אבודות
שמנסות למצוא טעם לחייהם." ואם להגיד ת'כלס, אנחנו מצליחים לא
רע. בשעת השקיעה הגדולה היא יוצאת מהמקלחת ומתפנקת על כוס קפה
וכמה סיגריות במרפסת. אני שם מוסיקה מרגיעה לאוורר ת'ראש,
ושותה כוס אחרי כוס של מיץ עגבניות. "טוב לי שאתה איתי." היא
אומרת, ואני יודע למה. ואני רוצה להגיד לה אותו הדבר. שנינו
נוצקנו מאותו החומר. להעביר את החיים בטוב בלי יותר מידי
בלגאנים, ליהנות מהדברים הקטנים המתוקים שנותנים תחושה חמימה
בגוף. לנסות לשכוח את הפצעים שלנו בנפש. ללכת יחפים לגן
הציבורי בשעת לילה מוקדמת ולשכב על הגב בדשא, להביט לשמיים,
ולדבר.

היא כל-כך חכמה ואמיתית. חכמה ממני. היא נותנת לי סיבה לשמור
על עצמי, שלא תסתכל עליי פתאום ותראה סמרטוט.

"אני לא משהו מיוחד." היא אומרת לי שוב ושוב. אבל בשבילי היא
כל מה שאני רוצה וצריך. ממרחק היא שומרת את צעדיי שלא אפול.
ואני תוהה לפעמים מה מצאה בי, רק שלא תברח.

אני מביט בה נוגסת שזיף. מודעת ליופייה, מודעת לאהבתי, ואין בה
טיפת יהירות אליי, רק הכרת תודה על כל פעם שהיא מסתכלת בעיניי
ורואה את עצמה, מיוחדת ויפה עם כל השריטות והתסבוכים.

"אין אדם מושלם." אמרה לי. "כולנו דפוקים, גם אני ואתה."