"הוא אוטם את האוזניים, חוסם את עצמו מהעולם, מסתכל אל השמיים
ומבחוץ הכל נראה מושלם..
אני רואה דרכו מריחה את פחדו שומעת את נשימתו וכואבת יחד
איתו".

את השורות הללו כתבתי בעודי בת 13 בלבד, גדלתי, כמה שגדלתי.
אבל המילים לא, ובכל זאת - הן נותנות תחושה כאילו נכתבו לפני
דקה.
ההבדל היחיד הוא שכשרשמתי אותן לראשונה, כתבתי על שחקן קולנוע
שהערצתי, המילים שכתבתי נכתבו לדמות בדיונית, לשחקן שחשבתי
שאני מכירה. אבל אחרי 16 שנה המשמעות היא כבר לא זהה. היא לא
על דמות בדיונית, והפעם אני באמת מכירה.
כשהייתי קטנה, כתבתי לאותו שחקן - שאני אתו אם הוא צריך, שאני
אחסל את "מר ג'ייקופ" הרשע שמאיים על חייו. וגם שלחתי לו, ל"מר
ג'ייקופ", מכתבי איומים.
אבל הפעם לא עשיתי כלום כדי לעזור לו וגם לא אעשה. לבן אדם
שאוטם את עצמו מהעולם כולו- ויותר גרוע- מעצמו, אי אפשר לעזור,
אז אני לא אעזור! אני אפעל כמוהו. אני אאטום את עצמי ממנו,
מהעולם שלי.