כולם מוסתרים במסכות שימחה
מסיכות של שקר, מסיכות של חיבה.
הכל נמצא כאילו במרחק נגיעה
אך כשהיא מנסה לגעת הכל מתגלה כאשליה.

היא עוד בובה על מדף עמוס באנשים
אין חיים, רק קיום בלתי נמנע
וכולם על פניה החיוורות חולפים
מבטה קפוא, חיוכה קבוע, פנים בלי הבעה.

פקודות קטנות בתוך ראשה
מכתיבות התנהגות כיאה לנערה
אסור להתלונן, אסור להתווכח, אסור לבכות
והצריבה הזו בפנים מבקשת להפסיק לחיות

היא עוד בובה על מדף עמוס צעצועים
אין חיים, רק קיום תמידי.
וכולם על פניה הקפואות חולפים
אושר מזוייף, חיוך שיקרי.

היא לוחשת בליבה תפילות קטנות
ממשיכה לחייך, לא מתווכחת עם האלים.
מריונטה מושלמת אך נחנקת מדמעות
וממשיכה לעשות בדיוק את כל מה שאומרים.

היא בובת פלסטיק, יושבת קפואה
חיוך מזוייף, מרגישה בודדה.
ובלילה, אחרי כיבוי אורות
היא ממשיכה לשבת על המדף, מוקפת באנשים מחופשים
והדמעות, מעצמן הן זולגות
אך החיוך מודבק שם, לא נמחק, לא נעלם.

היא בובה מפלסטיק עם מבט קפוא,
והחיוך מודבק על פניה לנצח,
אך זאת הם לעולם לא ידעו.