אני יושבת באוטו, השעה מאוד מוקדמת יחסית לשעות שאני רגילה
לצאת בהן, אבל הוא רוצה לצאת מוקדם כי הוא עובד מחר בבוקר.
בגלגל"צ "גיוונו" את המוזיקה ו"הפתיעו" אותי עם "לרוץ מהר" של
יהלי סובול ומלאני פרס; "רוצות לרוץ מהר, לרוץ מהר, לרוץ מהר.
לרוץ מהר לפני שייגמר". אז אני ממשיכה לשבת, מעבירה את ה-5
ומשהו דקות, שנראו בדיעבד כמו נצח, בקריאה חוזרת של  אותה
ההודעה, מדמיינת את החיוך המבויש שעיטר את שפתיו בזמן שכתב את
ההודעה הקצרה הזו ששלח לי. מדמיינת את השמיים שעצרו את נשימתם
לנוכח ההתפתחות האחרונה ולא נתנו לרוח להזיז אפילו ענף.
החתולים בחוץ הפסיקו ליילל והכלבים הפסיקו לנבוח. העולם נדם,
מחכה להמשך, מחכה לחיוך ששפתיי ילבשו. לשווא.

אני יושבת וקוראת את ההודעה שוב ושוב. ושוב. "אני מתגעגע", אני
מחייכת לעצמי וחושבת כמה טיפשה הייתי שהאמנתי למילים הכתובות,
הכול כך מיותרות, אותן המילים וטקסטים שנכתבו שעה אחר שעה, יום
אחרי יום ולא היו אמתיות.

"נשמה, מה קורה?" הוא נכנס לאוטו בחיוך, קוטע את מחשבותיי. לא
הספקתי לענות ושפתיו המחייכות כבר חבקו את שפתיי הכואבות. הוא
אחז בפניי, הסיט קווצת שיער שנחה על עיניי והמשיך את נשיקותיו,
נישק בחום ובתשוקה תוך ששפתיו מתעקלות בקצוות, דבר ששיקף את
הנאתו. קפאתי. ידיי עדיין היו מונחות על מושב הנהג, משחקות
קלות בריפוד, חושבות אם לגשש לכיוונו או לא. הן החליטו שלא.
הוא ממשיך לנשק אותי ואני בכלל לא שם, פותחת את פי מעט כדי
שלשונו השקרנית תוכל לחדור וללטף את לשוני העצובה.
"פעמיים דאבל סטולי עם רד בול. בלי קרח, בלי קש. בלי סטירר",
הוא אמר לנדב, הברמן הקבוע שלנו בפאב הקטן ההוא בת"א שלא מזמן
גילינו. הוצאתי סיגריה מהקופסא, קירבתי אליה את המצת אך נדב
כבר השיג אותי ושלף זיפו כסופה. "תודה", הרמתי את עיניי
לכיוונו.
רון ישב שם, וברגע שראה שהחלפתי מילה עם נדב, מייד הוציא
סיגריה ומשך את תשומת לבו. "שים איזה משהו טוב", אמר, וסימן לו
עם הראש שהוא מתכוון למוזיקה שבוקעת מהרמקולים הענקיים שהיו
מפוזרים בפאב הקטן, "אני סומך עלייך", הוא המשיך בסמול טוק
המיותר הזה שהנושא שלו בכלל לא חשוב, העיקר שאני לא אשוחח עם
הברמן.
נדב הלך לכיוון המחשב לחפש משהו לטעמו של רון, לא לפני שהגיש
לנו 2 כוסות גבוהות עם הנוזל הצהבהב ההוא. הבטתי ברון שהביט בי
וניסיתי לחייך. "לחיים", הוא אמר וקירב את כוסו לשלי עד לשמיעת
צליל ההתנגשות. "לחיים", עניתי בקול שקט. אם זה היה כל ערב
אחר, הייתי מעירה לו על זה שב"לחיים" צריך להסתכל אחד לשני
בעיניים אחרת זה לא שווה. הייתי מעירה לו על זה שעם נדב,
הברמן, הוא מחליף יותר מילים מאשר איתי. הייתי נעמדת במקום
ומבהירה לו חד משמעית שאני בכלל לא רוצה לשבת איתו שם. הייתי
הולכת מייד אחרי שהייתי אומרת לו כול מה שאני חושבת עליו ועל
כמה שהוא פגע בי. הייתי אומרת לו שאני חושבת שהוא אפס ומטומטם
ושאני מקווה שיום אחד מישהי תתייחס אליו כמו שהוא התייחס אליי
רק כדי שיבין כמה זה כואב. הייתי אומרת לו כמה אני עדיין אוהבת
אותו. ואז הולכת. בלי להביט אחור, בלי חרטות.

"אחלה שיר זה, אה?" הוא קטע את מחשבותיי והבריח את האומץ שכמעט
ואזרתי חזרה אל תת המודע. ברקע אריק לביא אומר שלום לאהובתו
ושואל למה היא ברחה ממנו. "מצחיק", אני חושבת לעצמי ולוגמת
מהמשקה באינטנסיביות שמפחידה אפילו אותי. ישבנו שם שעתיים
וחצי, שתינו 3 כפולות של סטולי ואני המשכתי לעוד 2 צ'ייסרים
במטרה לשכוח.
"מאמי, אני הולך לשירותים, אני כבר חוזר... תתגעגעי אליי?" הוא
שאל תוך כדי שהוא קם. אני שוב מנסה לחייך ללא הצלחה רבה, לא
ממש רוצה שהוא יבין משהו מהמילים שאני לא אומרת.

"פני, את בסיידר?" שאל נדב הברמן ולא הוריד עיניו מדלת
השירותים, בודק אם רון חוזר. "את לא נראית כמו לפני שבועיים".
אני מחייכת. "המצב לא ממש כמו לפני שבועיים", אני ממשיכה
לחייך, בוהה בנקודה דמיונית שצפה בתוך הכוס החצי ריקה של
המשקה. "כלום לא אותו דבר", אני מסבירה ובוהה.
"מה קרה?" נדב נראה מופתע מעט. מצחיק הנדב הזה, כולה מכיר אותי
חודשיים, מהימים שבהם אני ורון היינו מתיישבים בנוחות על
הכיסאות הגבוהים הללו ומתחילים לשתות. תמיד אותו הסיפור, דאבל
סטולי ללא קש, קרח או סטירר. סיגריה שנשלפת מיד אחרי שמסיימים
להזמין. סליחה, אחרי שרון סיים להזמין. תמיד נדב שואל את אותה
השאלה, שמשוכנע שהיא מצחיקה: "פעמיים דאבל סטולי בשביל הגברת,
ומה בשבילך?" ומביט לעבר רון, שמעולם לא מצא את עצמו משועשע
מהבדיחה. תמיד אחרי הכוס הראשונה אני מתפנה לשירותים ותמיד
כשאני חוזרת רון מתחיל לנשק אותי. בערך בכוס השלישית הוא כבר
מתחיל לשוטט בידיים קרות על רגליי ועולה לכיוון החזה.
תמיד אנחנו מזמינים חשבון בזמן שנדב מספר לנו עוד פרט על חייו
האישיים שמחוץ לעבודה.

ותמיד למחרת אני נזכרת בפרט הזה שנדב סיפר ומנסה להרכיב את
פאזל חייו, לאט לאט, עד לפעם הבאה.
"נפרדנו", אני עונה כלאחר יד. "לפני שבועיים".
נדב עומד מעט מבולבל, מסיט את עיניו מדלת השירותים ומביט בי.
אני רואה את הבלבול שלו, את מיליון השאלות שהוא רוצה לשאול
אותי. את חוסר ההבנה. אני יודעת מה הדבר הראשון שעלה בראשו.
"איך זה שנפרדתם לפני שבועיים ואתם עדיין פה יחד?" אני מביטה
בנדב ההמום ומחייכת. אני רוצה לענות על כל השאלות שהוא לא שאל
אבל אני שותקת. אני שומעת את רון מתקרב בשקט לכיוון השולחן.
"פספסתי משהו?" הוא שואל ומניח את ידו הקרירה על רגלי החשופה
תוך שהוא מתיישב על הכיסא הגבוה.
עוברת בי צמרמורת ודמעה אחת הצליחה לחמוק מבין סורגי עיניי.
היא שטה לה ברכות על לחיי הסמוקות ונעצרת ממש מעל לקצה השפה.
אני מסובבת את מבטי מנדב לרון ומחייכת חיוך כואב אחד. רון שולח
יד קרירה לכיוון פניי ומנגב בעדינות את אותה הדמעה שאמרה את כל
מה שרציתי להגיד. הוא מקרב את שפתיו לשלי ואני מנשקת אותו
חזרה. אני רואה בעיניי הפקוחות את רון עוצם עיניים ונותן
לתשוקתו לזרום ואת נדב שמביט בנו, מתרחק ומתחיל לנגב כוסות
בעייפות.
"בואי נלך", רון לוחש כששפתיו עוד קרובות לשלי.
אני קמה מהכיסא, מנסה שלא למעוד לנוכח כמויות האלכוהול ששתיתי
ונותנת לרון לאחוז בידי ולהוביל אותי לכיוון היציאה. רון זורק
לנדב "נתראה שבוע הבא", ואני נמנעת מקשר עין עם נדב.
אני נעצרת ליד הדלת ומסובבת את ראשי. אני מביטה בנדב שעדיין
מביט בכוסות ומחייכת בעצבות. דמעה נוספת זולגת מעצמה ונדב מרים
את ראשו. הצטלבות. במשך השנייה וחצי שאני ונדב הבטנו אחד בשני
הרגשתי איך הוא שואב ממני את כל הכאב, את כל הצער והחרטות ואני
מרגישה מרוקנת מתמיד.
בנסיעה לכיוון ביתו של רון לא החלפנו מילה. הרמזורים פינו לנו
את הדרך והדממה נתנה לנו במה.
שכבנו במיטה ואני חיכיתי לבוקר שיגיע וייקח איתו את הכאב ואת
האופוריה המסוכנת והזמנית בה אני מצויה.
הוא ליטף את פניי, את כתפיי והמשיך לשאר גופי ששיתף איתו
פעולה. ברקע הוא שם את הפיקסיז כי הוא ידע שאהבתי לשמוע אותם
תו"כ האהבה שעשינו פעם. זמזמתי לעצמי את השירים ונתתי לידיי
חופש.

הוא הפשיט אותי מחולצתי העיקשת שלא רצתה לרדת. הוא שיחרר את
החזייה מחזי וקירב את שפתיו לפטמות החשופות. הרגשתי איך הן
מתקשות, ממש כמו ליבי שכבר הפך לאבן.
הוא העביר יד מלטפת על פלג גופי העליון והגיע לקו המכנסיים.
הוא עצר והביט בי, ממתין לאישור מעיניי המצועפות.
אני רק חייכתי בזמן שהוא הפשיל את מכנסיי והעיף את בגדיו
לכיוון הרצפה. שכבתי איתו מתוך בחירה. בחירה בדרך הכי קלה
לשנאה עצמית.
לאחר שסיימנו סובבתי את גבי אליו והוא חיבק אותי בזרועות חמות
ורועדות מעט. הוא סידר את שערי בצורה כזו שלא יפריע לשנתו
הקרבה והניח את ראשו במשקע צווארי, מתענג על ריח גופי הספוג
בריח גופו. כעבור דקה הוא כבר היה חצי רדום ונישק ברכות את
לחיי הסמוקה נשיקת לילה טוב בלי להרגיש שהיא ספוגה בדמעות.
לא יכולתי להירדם. אולי כי השעה עדיין הייתה רק 2 וחצי בלילה
ואולי כי הכאב החל לכרסם את מחשבותיי. שכבתי שם בערך שעה,
בכיתי בכי אילם וחיכיתי עד שהוא כבר הסתובב ושכב על בטנו, יד
אחת שלו עדיין מונחת על גופי העירום, מחבקת את נפשי המצולקת
ולבי הכואב.
ואז שוב בחרתי. בחרתי לקום בשקט ולאסוף את בגדיי המאוכזבים
וניגשתי לסלון בחיפוש אחר המגפיים.
במעלית ירדתי בשקט, מחבקת את עצמי כנחמה, מביטה בפעם האחרונה
על תיבת הדואר הריקה שעליה מתנוסס שמו בגאווה. נכנסתי לרכב
מבלי להסתכל לאחור, לא רוצה להיפרד ממה שהאמנתי פעם שיכול
להיות כל כך טוב והתנעתי. הרמזורים עיכבו אותי בכל פנייה
ופנייה, מזהירים אותי מהבאות ואני התעלמתי. נוסעת בשקט לכיוון
המוכר ומחנה בחניון הציבורי שכבר הספיק להתרוקן מאז שיצאתי
ממנו.
אני יושבת באוטו, השעה מאוחרת יחסית לשעות שאני רגילה לצאת
בהן. בגלגל"צ "גיוונו" את המוזיקה ו"הפתיעו" אותי עם "לרוץ
מהר" של יהלי סובול ומלאני פרס. "רוצות לרוץ מהר, לרוץ מהר,
לרוץ מהר. לרוץ מהר לפני שייגמר. אח"כ בוכות. אח"כ בוכות".
לא חיכיתי לסוף השיר ויצאתי מהרכב. בכניסה כבר לא היה שומר
וראיתי איך שלט הניאון שדלק לפני שעה כבר כבה. דלת הזכוכית
הפתוחה לרווחה כבר נסגרה, כרמז על כך שהפאב ריק ובשלבי סגירה.
פתחתי את הדלת שלפתע הפכה לכל כך כבדה והבטתי בכיסאות שכבר נחו
על גבי הבאר וחיכו שהרצפה תתייבש כדי שיוכלו לחזור למקומם.
החושך שרר בפאב יותר מכרגיל ורק אור דק הגיע מכיוון המטבח,
האיר את בבואתו של נדב שהחל מתקרב לעברי בצעדים כבדים. הוא עמד
מולי, הביט בנפשי החשופה ושלח יד חמה כדי לנגב את הדמעות שכבר
פרצו כל מחסום וכיסו את פניי בנהרות של רגשות.

"חיכיתי לך", הוא אמר בחיוך ואימץ אותי לחזהו.
"אני יודעת", לחשתי וחיבקתי חזק שלא ייעלם וזמזמתי לעצמי "לרוץ
מהר לפני שייגמר".