קיבלתי שתי הודעות ריקות ממנו.
זה הצחיק אותי בשנייה הראשונה. הצחיק אותי אפילו יותר בשנייה
השנייה אבל כבר בשנייה החמישית החיוך המטומטם שלי נמחק, כי שוב
לא הבנתי מי צוחק פה על מי ומי אמר את "המילה האחרונה".
הרי זה היה הרעיון שלי, המטרה שלי. אין מצב שהוא ידע מה אני
עושה לאורך כל הדרך ותיחמן אותי כך שלו תהיה את המילה האחרונה.
הוא עד כדי כך חולה שליטה?
אני זו שהייתה לה שליטה לאורך כל הדרך.

"כן, הסרטים שלך אצלי. את יכולה לעבור דרך העבודה שלי ואני
אביא לך אותם או שתקפצי אליי לקחת אותם (אבל אני לא הרבה בבית
אז אולי לא נמצא זמן)..."
"אורית, את לא מאמינה מה הוא ענה לי!" צווחתי, בלי להסתובב
אפילו לכיוון אורית שתקתקה בקדחתנות על המקלדת והדפיסה את
המסמך ההוא שהייתה צריכה לשלוח לדפוס.
"על החתום....ליאת..." שמעתי אותה ממלמלת את מה שהיא מקלידה,
מראה אות חיים ומרגיעה אותי שהיא מקשיבה לי.
"מי ענה לך?" שאלה תוך כדי האטת התקתוק למהירות שלא הייתה
מביישת קצרנית בבית משפט.
"אסף", אמרתי ברכות. דממה, המקלדת נושמת לרווחה, מודה לי על
ההודעה הדרמטית שהפלתי לאוויר, מאפשרת לה לנוח מאצבעותיה
המכאיבות של אורית.
"כן, הוא ענה לי".
"מתי בדיוק שלחת לו הודעה?" שאלה בקול של ספרנית מימי התיכון.
"רק שאלתי אותו אם הסרטים שלי אצלו בדירה", עניתי, יודעת
שהסרטים הם רק תירוץ. שהם הושארו שם בכוונה תחילה, כמו חיה
שמסמנת את הטריטוריה שלה, משאירה עקבות וסימנים כדי שיהיה לה
לאן לחזור וזכות לחזור.
"אחרי הכול, אני לא מוכנה לוותר על עוד עותק של "עיר האלוהים".
בקצב הזה שאני משאירה את הסרט הזה אצל גברים ולא חוזרת לקחת,
אני אחשב כמפיצה של הסרט" עניתי ועשיתי את עצמי מקלידה משהו
במחשב, מנסה לתת לדממה להעביר נושא כי רק אז הבנתי כמה מטומטם
היה ההסבר שלי.
"מה שתגידי", אמרה אורית והרימה גבות בקטע של "שתינו יודעות
למה את יוצרת קשר", חייכה וחזרה לענות את המקלדת.

"מה המצב?" שלחתי לו הודעה. זהו. אחרי כול כך הרבה התלבטויות
עד שלחצתי אישור והנחתי את הפלאפון במהירות על השולחן, כאילו
היה חם ואיני יכולה להחזיק אותו. מחכה.
"אולי הוא ישן", חשבתי אל עצמי וניסיתי להיזכר בשעות העבודה
שלו, אולי עכשיו הוא חזר ונרדם.
מחכה. נרדמת, עברו יומיים.
"אולי הוא ממש עסוק או שהטלפון שלו מקולקל. הרי לא התקשרתי,
שלחתי הודעה. אולי הוא לא זמין או החליף מספר".
התקשרתי.
הוא לא ענה.
מחכה.

"אולי קרה לו משהו", אמרתי לאורית.
שוב דממה, היא מתקרבת אליי ואומרת לי לעזוב אותו כבר. שאם הוא
לא עונה אז הוא כנראה לא ממש רוצה. אז מה אם זה נגמר בבום. אז
מה אם זה לא היה ברור. אז מה אם הכול היה רקוב מלכתחילה.
ובכלל, שאני לא צריכה לקחת את זה כול כך קשה, כי אולי היינו
יחד רק 3 חודשים וכמה כבר התראינו בזמן הזה?
אני מחייכת בעיניים עצובות ורטובות, מנסה לבלוע את הכאב ולפלוט
את האושר החוצה. החיוך נראה מזויף, כמו אותו חיוך ש"פני ליין"
מחייכת בסרט "כמעט מפורסמים" כשמתחוור לה שבחיר ליבה שמסתיר את
הרומן שביניהם בדיוק הימר עליה במשחק קלפים עם זמר של להקה
אחרת.
זה הרגע. הרגע שבו את יושבת ומבינה שזה באמת נגמר. גם אם אין
לזה הסבר, גם אם נראה לך שזה אמור לקרות, שזה לא אמור להפוך
לזיכרון, להגדרה "חבר" חברה מילה נוספת - "לשעבר".
בערב נסעתי לכיוון הבית שלו, ידעתי שהוא בבית ולא בעבודה כי
מצאתי את הלינק שהוא פעם נתן לי כדי לראות את שעות העבודה שלו.
אז נכנסתי ובדקתי מתי הוא עובד. זה לא אומר שאני חולת שליטה.
מצאתי חנייה בדיוק מתחת לבניין שלו. מזל שהוא לא יודע שמאז
הפעם האחרונה שנפגשנו, לפני 3 חודשים, הספקתי לעזוב את הבית
ויש לי אוטו משלי. הוא גם לא יודע שהפסקתי לשתות. הוא לא יודע
שאני הולכת למכון כושר, ושאני יותר אנרגטית. הוא לא יודע
כלום.
אני עולה לכיוון הדירה ומתקשרת מחסוי, עומדת מחוץ לדלת של
הדירה, מקרבת את אוזני לשמוע אם הפלאפון מצלצל או לא, כדי לדעת
אם הוא בדירה. המנוי לא זמין. מוזר.
מרוב שנזהרתי לא לעשות רעש ולנסות לחשוב על תוכנית חדשה, לא
שמתי לב שדלת המעלית נפתחה והוא עומד שם ובוהה בי.
"את מתכוונת לדפוק?" הוא שאל וחייך חיוך מנצח.
"אה, כן, הייתי באזור ובאתי לקחת את הסרטים" אמרתי, מרגישה איך
הסומק מציף את לחיי.
הוא רק חייך ופתח לי את הדלת, מנסה לשמור על מרחק סביר בינינו,
סוגר אחריי את הדלת ונזהר שלא להתחכך בי יתר על המידה.
"כרגיל?", הוא צועק מפתח המטבח מצביע על בקבוק של סטולי שהוא
הוציא מהמקפיא.
אני רק מחייכת ומנסה להתמקם על הספה, מחפשת את התנוחה שבה אשב
שתיראה הכי ספונטנית, אך גם הכי סקסית שיש.
אחרי 4 דרינקים כול אחד כבר לא הפסקתי לחייך, לפלרטט ולגעת.
בכף היד, בחולצה, בקצוות שיער שנחה על המצח.
אחרי 4 דרינקים התעקשתי שישים סרט וצפינו יחד. הוא היה כול כך
שקוע בסרט שהוא לא שם לב שכל דרינק שהגיע לשולחן הוא שתה. אחרי
שהוא סיים את הדרינק שלו, החלפתי בין הכוסות מה שגרם לו לשתות
עוד איזה 4 דרינקים בזמן שאני לא שתיתי.
השעה כבר 3 ומשהו והוא רוצה "לזרום למיטה". הוא מנסה לשכנע
אותי ש"רק נישן יחד מכורבלים", כי הוא כול כך התגעגע אליי והוא
לא יודע איך הוא וויתר עליי ושהוא לא ענה לי כי הוא לא יכול
להתמודד עם זה בכלל. ושהוא מצטער ושוב... מתגעגע.
אני ישבתי שם, עדין צלולה בדעתי, מביטה בו שופך את כול השקרים
הללו בפניי, נותן לאלכוהול לסחוף אותו למקומות חדשים. "אז
תבואי?" הוא קם וחייך חיוך שניסה לכבוש אותי.
"תיכנס למיטה, אני כבר אצטרף מאמי", אמרתי תוך כדי שקמתי
ונישקתי אותו בלהט.
הוא נכנס לחדר שינה. שמעתי אותו מסתבך עם החגורה כשניסה לפשוט
את מכנסיו, מיד אחרי שהעיף את הנעליים שלו לכיוון הקיר.

הכנסתי במהירות את הפלאפון שלי לתיק, לקחתי את הסרטים שהשארתי
והלכתי לכיוון המקלחת.
"מה את עושה שם?" הוא צעק מהמיטה
"אני רק שוטפת פנים רגע" אמרתי וסגרתי את דלת המקלחת. פתחתי את
הברז כדי שלא ישמע רעש וניגשתי למלאכה.
יכולתי עוד לשמוע אותו קורא בשמי כשצעדתי לכיוון הדלת.
לא חיכיתי בכלל למעלית, ירדתי במדרגות, נכנסתי לאוטו וחייכתי
כשעברתי את הרמזור הראשון.

"לקחת ממני את האמון. לקחתי ממך את הטוהר". זה כול מה שרשמתי
על הפתק שהשארתי לו בסלון מייד אחרי שסיימתי להוריד את וילון
האמבטיה שנתתי לו כשהיינו יחד.
כמה שהוילון הזה היה חשוב לי. הוא לא היה סתם וילון. זה היה
וילון האמבטיה הכי מדהים שמצאתי. מבחינה ויזואלית הוא היה די
מכוער לדירה של גבר; היו עליו דגים וכול מיני דברים מצועצעים.
אבל זה מה שמצאתי בהתרעה של יום כשהוא אמר לי שהכול בדירה
החדשה מושלם מלבד וילון לאמבטיה שלא היה לו זמן לקנות והוא לא
יודע אפילו איפה לחפש.
אז הפתעתי אותו וכבר למחרת חיפשתי וילון למקלחת וזה הראשון
שמצאתי בהתראה קצרה.
הודעות ריקות זה הקטע שלי, לא שלו. אני חייבת להחזיר לו.