בוקר.
אני ורחל חלפי שותים קפה
(ורחל, זה הזמן לומר, לא תמיד
אני מבין אותך. את נהדרת)

אחרי צהריים.
אני ודליה רביקוביץ'
יוצאים לטיול בלי כלבים,
בלי רצועה
הולכים לאיבוד בגנים ציבוריים.

ערב.
אגי משעול ואני נוגסים תפוח
במטבח,
כשצעקותיה של אימי מהדהדות
אחרי השורות המיותמות בסוף השיר.

לילה.
הטלפון הנייד לצדי
מצפצף פעמיים
ואני יודע שזו את.
כשאני כבר עירום במיטתי
זרמים של חיים
עולים ויורדים מבהונותיי
עד השערות הקצוצות בראשי.

הנשים בחיי הן כולן משוררות
שהורסות את עצמותיי
ובונות אותן
מחומרים חדשים.

את מרפרפת מעל
הכאבים החדים,
כאילו בכי קולני במיוחד
ומחשבות אובדניות
הם משהו יומ-יומי

כמו טיול באופניים
או פלח של תפוז

משוררת, ולא יודעת -
את.

(למיכאלה)