"אין במה שאת אומרת שום היגיון!" אני שוב מרים את קולי. אולי
ככה היא סוף סוף תשמע אותי, תקשיב לי. קצת היגיון לא יזיק לה,
זאתי. "שמענו!" היא עונה, מתעלמת ממילותיי, מתחנוניי, מהנהנת
בראשה בזלזול. היא לא באמת מקשיבה. גמדה. "את מוכנה לשבת רגע
בשקט? אני לא יכול לדבר איתך כשאת ככה!!!" היא פשוט לא מקשיבה!
אני שונא כשהיא עושה את זה, כל פעם שמשהו לא נראה לה, היא פשוט
מתחילה להשתגע ולארוז את הדברים שלה.
היא בכלל לא שמה לב שככה לא אורזים, מעיפה דברים בכל הבית, שמה
בתיק הענק שלה בגדים. אם היא הייתה עוצרת לנשום לרגע וחושבת,
היא הייתה מבינה שאם היא הייתה מגלגלת את הבגדים קטן, אולי היא
הייתה מצליחה לדחוף לתיק הארור הזה קצת יותר בגדים.
"את מוכנה להירגע?!" צווחתי עד שאפילו רומי, הכלבה שלה, הפסיקה
ללעוס את העצם ההיא שלא נשאר ממנה כמעט כלום והביטה בי בעיניים
עצובות. "אל תצעק עליי!" הגיע תורה להרים את קולה.
דממה בבית. אף אחד לא זז. לא אני, לא יעל ולא רומי הכלבה.
ראיתי בעיניים שלה את הניצוץ ההוא, הניצוץ מלא הרגש והעצמה,
אותו ניצוץ שמופיע כל פעם שהיא מדברת על משהו שהיא אהבה כמו
אוסטרליה, ניצוץ של געגוע, של טירוף, של אי-השלמה עם המציאות
ועם אבדן העבר.
רציתי לחבק אותה, כמו כל פעם שעשיתי בשנה האחרונה, כמו בכל
ריב, בכל פרידה ובכל בכי.
אבל לא יכולתי, לא הפעם.

"אי אפשר להמשיך ככה, דני", היא אמרה לפתע בקול שקט ונתנה
לגופה הלבן לצנוח על הספה. רגליה נחו על הרצפה הנקייה, בהונות
רגליה המטופחות והמעוטרות בטבעות קטנות לא זזו בתוך נעליה
השחורות והמאסיביות, שהקנו לה עוד כמה סנטימטרים כדי שלא תרגיש
נמוכה לידי. הברכיים המחייכות שלה היו צמודות בייאוש ורק השמלה
הלבנה שהיא אוהבת כול כך העידה על היותה חיה תוך שהיא התנופפה
לה. ידיה הארוכות היו שמוטות לצדי גופה על הספה החומה-ירוקה,
שהזכירה לי את ימי הרווקות שלי. כפות ידיה הוורדרדות-אדומות
ממאמץ האריזה נחו ברכות לצדה. ורק פניה, הפנים החיוורות הללו
שכול כך אהבתי, שאני כול כך אוהב, היו קפואות. עיניה הביטו
קדימה לעבר הקיר, שפתיה הוורודות, הבשרניות, היו מעט פתוחות,
מאפשרות לאוויר להיכנס ולצאת. ורק אותן דמעות מתוקות זלגו לה
על הלחיים הסמוקות שאני כול כך אוהב לנשוך ולנשק.
רציתי לקום מהכיסא שבמטבח ולחבק אותה אליי, למחוץ את זוג שדייה
המושלמים למול חזי התפוח, להריח את ניחוח שיערה הרך והארוך
וללחוש לה על אוזנה כמה אני אוהב אותה, כמה היא חשובה לי. ולא
הצלחתי לזוז.
"אני אוהב אותך יעל", צעקתי ללא מילים.
כעבור שעתיים בערך אני עדיין ישבתי באותו כסא מטבח מקולל
ובהיתי בספה החומה- ירוקה ההיא, אותה ספה שיעל שנאה כול כך
וביקשה מיליון פעם שנחליף. יעל כבר לא ישבה עליה, רומי כבר לא
כרסמה איזה שארית של עצם משחק בפינה.

שוב אני לבד.
לקחו לי חודשיים של בהייה בתוכניות טלוויזיה משעממות ושיחות
טלפון על בסיס כמעט יומי עם אימא שלי שהתקשרה "רק כדי לראות
שהכול בסדר" עד שהסכמתי לאורי ללכת איתו לפאב. לא יכולתי עד
אותו רגע בכלל לסבול את המחשבה שכבר התגברתי על יעל ושאני מוכן
ליציאה שוב.
הפאב, שלא היה רחוק מהדירה, זכה לביקורים קבועים שלנו. 3 פעמים
בשבוע סה"כ, ימי ראשון היו הימים הרגועים, בהם ישבנו בעיקר
בשקט על הבאר ותהינו לעצמנו מה אנחנו עושים בחיים. לא היו הרבה
בנות, אלא כמה רנדומאליות שקפצו פה ושם.
ימי שלישי היו הימים ה"כאילו מגניבים" שבהם היינו יושבים,
שותים ומדברים על חצי השבוע שכבר עבר ועל החצי שעתיד להגיע.
הבנות, אגב, היו בנות לא שגרתיות, כאלו שהרשו לעצמן להגיע לפאב
באמצע השבוע ללא כל סיבה מיוחדת. ימי חמישי היו הימים הרועשים,
הימים רווי האלכוהול. אני ואורי היינו מגיעים די מוקדם כדי
לתפוס מקום על הבאר. הבנות היו...פשוט היו.
לקח לי קרוב לחודש של יציאות ראשון-שלישי וחמישי עד שפניתי
אליה לראשונה.
"את גרה ממש קרוב, אה?" אמרתי תו"כ שהתיישבתי על הכסא הגבוה
שלידה ובחנתי תו"כ את חזה הזקוף שנח לו בתוך חולצה צמודה.
"סליחה?" היא שאלה בקול רגוע בלי לסובב אפילו את המבט ולקחה
עוד שאכטה מהסיגריה שלה.
"אמרתי..." התחלתי את המשפט בטון חצי מתנצל כשהיא כבר עצרה
אותי.

"אני יודעת מה אמרת, אתה עוקב אחריי מר 'ראשון, שלישי
וחמישי?'" המשיכה, מרוצה מעצמה
חייכתי בבושה, מודה ביני לבין עצמי שהיא השאירה אותי לא
מילים.
"פעם הבאה כשאתה מתחיל עם מישהי, יעזור לך אם תדבר ולא רק
תחייך", המשיכה בשלה, תוך שהיא מביטה בלחיי המסמיקות. לא ידעתי
אם אהבתי את הגישה החצופה והישירה שלה או שפשוט הרגשתי מסורס
עד כדי אובדן מילים. אז עשיתי מה שכל גבר אחר היה עושה במקומי
באותו רגע;
"רוצה ללכת מפה?" לא האמנתי שהצלחתי להגות את זה.

אחרי 5 דקות של הליכה בזיגזג כבר היינו בדירה שלי, אותה הדירה
שלפני כמה חודשים הייתה הדירה שלי ושל יעל, אותה הדירה שהפכה
להיות שוב דירת רווקים מצויה.
הבחורה מהפאב, שבעתיד יתברר לי ששמה הוא נועה, כבר הייתה ללא
חולצה ובזמן שאני הנחתי את מפתחות הדירה על השולחן שבמטבח, היא
כבר הייתה ללא המכנס הצמוד שלבשה.
"אני שונא חום", חשבתי לעצמי תו"כ שהבחורה מהפאב ישבה עליי
ורכנה קדימה ואחורה בקצב מטורף. אצבעותיה הדקות איבדו שליטה על
ציפורנייה הארוכות והן החלו שורטות את חזי התפוח. השיער הקצר
שלה קיפצץ לו מעל לכתפיה המנומשות והחזה הזקור שלה חייך אליי
מלמעלה.
היא מזיעה.
כולה נוצצת מאגלי הזיעה הקטנים שיוצאים מכל מקום. המקטע הזה
שבין זוג שדייה המקפצים הפך להיות אדום והמשיך להאדים מרגע
לרגע.היא המשיכה לדהור עליי, שולחת יד ארוכה לכיוון האשכים
ועושה כול מה שצריך לעשות כדי לגרום לי להיות מאושר, כאילו
קראה את המדריך.
יעל לעומתה, הייתה משחקת בשערי תו"כ , היא הייתה מנשקת אותי
ומחייכת את החיוך המיוחד ההוא.
הבטתי שוב בבחורה מהפאב שלפתע הגבירה את הקצב.
הפכתי אותה על גבה וחדרתי אליה מהר וחזק יותר, כועס עלייה שהיא
בכלל נותנת לי לזיין אותה כשאני עוד כול כך אוהב את יעל והיא
החלה להיאנח.
היא שלחה שוב ידיים ארוכות והפעם כדי לאחוז בישבני המכווץ
ולפתע ראיתי את יעל שוכבת שם תחתיי, מחייכת את אותו חיוך שלפני
ההתפוצצות.
התמוטטתי לידה וחלמתי על חתונה.
בבוקר, כשקמתי, גיליתי שאני לבד ועל המקרר נח לו פתק קטן עם
ברכת בוקר טוב וסמיילי גדול. החותמת הסגירה את שמה. "נועה".

הסופ"ש והשבוע עברו לאט ואני לא יצאתי מהדירה. לא היה לי חשק
בכלל. לקראת יום שלישי, אורי בא וגרר אותי החוצה. לא יכולתי
לספר לו על נועה, לא חשבתי שהוא יבין בכלל. אז העדפתי לשתוק.
נכנסנו לפאב בעייפות וראיתי אותה שם על הבאר,יעלי היפה שלי,
יושבת על הכיסא הגבוה ההוא ושותה בירה. כמה עדינה, כמה
שברירית, כמה אני אוהב אותה.
התקרבתי בצעדים קטנים, מנסה לעכל את העובדה שהיא מחזיקה סיגריה
בין אצבעותיה אחרי כל השנים של הסלידה מהן וחיבקתי אותה מאחור.
התחלתי לנשק אותה על צווארה, מחפש את ריח השיער המוכר שלפתע לא
היה שם, עובר לאוזנה העדינה שלפתע התמלאה בחישוקי מתכת קטנים
ועל שפתיה שהצטמקו.

היא הסתובבה לעברי וחייכה.
בזווית העין ראיתי את אורי מתקרב אלינו בצעדי ענק. ראיתי איך
מבטו משתנה כשהוא רואה שאני איתה. הוא בטח חושב כמה מוזר זה
שאני ויעלי שלי שוב כול כך קרובים, כול כך ביחד, כאילו לא עברו
כמה חודשים. הוא בטח שמח בשבילי , אני רואה איך פתאום הוא
מחייך מרוצה.
הוא התיישב לידה, והושיט לה יד. "נעים מאוד, אני אורי, חבר של
דני" אמר וחייך.
"נעים מאוד, אני נועה" השיבה לו בלחיצה עדינה.
ורק אני ישבתי שם ותהיתי אם להחליף את הספה החומה- ירוקה הזו
שיעלי שלי שונאת כול כך.