מה שמרגיז במראות זה האדישות שלהן. הן לא ממש שם, לא ממש
מתעניינות או מביעות דעה. אפשר להרגיש את ההתנשאות שלהן,
מגולמת בתוך המגע הקריר של הזכוכית, תמיד מוגנות. ואם אתה כבר
שובר אחת מהן, היא עושה לך פרצוף חמוץ כזה עם כל הסדקים
המעוגלים הדקיקים, מקמטת את הפנים באלגנטיות אפילו כשהיא
במצוקה. אנשים חושבים שהמראות שלהם נמצאות שם בשבילם. בשביל
להתגלח, או לעשות פרצופים מצחיקים, להביט בעצמם ולהגיד: אני
נראה טוב הבוקר, וכל מיני. הם חושבים שהם החברים הכי טובים של
המראות. אבל זה בכלל לא ככה. מראות, קצת כמו אנשים, בכלל רוצות
שיהיו להם חברים כמותן. מראות אחרות לשחק איתן. הכי הן אוהבות
לשחק באינסופים. תשים שתי מראות אחת מול השנייה ותיכף הן
יתחילו לעשות תחרות מי תגיע ראשונה לאינסוף. כשאחת כבר מגיעה,
השנייה מיד מוסיפה עוד אינסוף ועוד אחד. זה מצחיק אותן ומעביר
להן את היום, בייחוד למראות בשירותים, שנחשבות הכי מסכנות
בסולם החברתי של המראות. אם האנשים היו יודעים מה המראות
אומרות עליהם, הם היו חושבים פעמיים לפני שהיו מציצים באחת
כזאת. אבל אנשים לא מכירים את השפה של המראות. רק אני, שנפלתי
על מראה כשהייתי תינוק ננעצה לי חתיכה אחת חדה ישר לתוך המוח
שומע אותן מדברות ביניהן. הרופאים לא ידעו מה לעשות עם החתיכה
הזאת, אז הם השאירו אותה. אמרו להורים שלי ש: "לא נגרם לילד
שום נזק נוירולוגי מדיד". בייחוד הרופא הקירח הגבוה. הוא ישב
עם אבא ואימא ושכנע אותם שלא צריך ניתוח כי זה יגרום יותר נזק
מתועלת. אם הוא היה יודע איך המראות בשירותים צוחקות עליו
כשהוא בודק את השערות באף, הוא לא היה נכנס לשם יותר. אבל לי,
בגלל שאני מבין אותן, הן עושות כבוד. כל פעם שאני נכנס
לשירותים, או לאמבטיה, או בכלל למקום שיש בו מראות מיד הן
משתתקות. לפעמים יש איזה מראה חדשה פינתית שבורח לה איזה
צחקוק, אבל אז המראות הגדולות בכניסה מיד משתיקות אותה. ניסיתי
פעם לספר לאבא ואימא שאני שומע את המראות מדברות, אבל לאימא
נהייה פרצוף חיוור כזה, ואבא אמר לי בטון של הורים שמראות לא
מדברות ושכשאני קצת אגדל יעברו לי הדמיונות, אבל אני ראיתי את
העיניים שלו מסתכלות עלי פוחדות. מאז לא דיברתי איתם על זה,
ואימא עדיין מסתכלת עלי לפעמים בעיניים כמו שהיו לאבא ומחייכת
מהר מהר כדי שאני לא אראה. מה שהם לא יודעים זה שהמראות מספרות
לי איך אמא בוכה בבוקר כשהיא שוטפת פנים, ואיך אבא מנגב את
העיניים מול המראה של האמבטיה כדי שלא יראו את הדמעות. הן לא
מספרות לי למה, אבל אני יודע לבד, ואנחנו צוחקים ביחד על הרופא
ההוא הגבוה עם השערות באף שבגללו אני אף פעם לא אהיה חכם כמו
הילדים שעולים עכשיו כיתה, ומשחקים משחקים של אינסופים.