כמו רוח החורף המביאה עמה כפור,
מגע היד, כמו זרם של ניצוצות.
אלו היינו אנחנו וזו הייתה תמונה מהסתיו,
וכאן היה ורד אבל עכשיו הוא הפך אפר.
ופה רקדנו במעגלים עד אור הבוקר,
ושם נחבא הזיכרון הכואב של ליל אמש.
אי רצון להיפרד מהמגע הרך של השלג
ועכשיו הוא נמס ומותיר את המים לחלחל בסדקים חסרי גבול ורגש.
וזה לא שהכל חיפוש אחרי הקיבעון.
השמש זורחת גם ביום המעונן ביותר, וביום של עצב וחידלון.
רשרוש של כנפיים, כאשר הן נפרשות ודואות אל השמיים הצלולים,
תות מתוק, מפר את הטעם המריר הגולש עם השנים.
קופסאת פח ישנה המכילה צבע של פנינה,
רוח ים מעיפה חול על לוחות העץ הישנים של הסירה.
כמו רוח החורף המביאה עמה כפור,
פנייך נותרו בזיכרון, מחממות לב של אבן, שנפל קורבן לכישלון.