תקופה רועשת, מצמררת ומפחידה.
מוצאת לי את הדקה של השקט, הרוח באה באמצע בנימינה מעיפה לי חול לעיניים ועלים
על הבגדים.
כבר לא שומעים ציפורים, מסוקים מעירים אותי בכל שעה עגולה.
דיבורים דיבורים דיבורים.

"ואיפה כאן אפשר להתחבא?"

"אם אני אעמוד פה אני אמות?"

"אם הקטיושה תיפול שם רסיסים יגיעו?"

אני שמחה שיש לי לפחות מישהו שיכול לענות על חלק מהשאלות שיש לי, ויש לי
הרבה.
בין כל המהומה, פחדנית שכמוני אמורה להתחבא בפינה בזמן כזה, אבל בזכותך אני
לוקחת את עצמי בידיים. כי גם אם לא רואים אני עם ראש זקוף, עיניים פקוחות יותר
מפעם, ולב הרבה יותר רחב, ראש יותר פתוח.

תודה לך בוליק.