זה סיפור קצר או שיר. האמת, לא ידעתי איך לקרוא לזה. לאור
המצב היום של המלחמה כתבתי סיפור קצר/שיר על בחורה שנהרגה
במהלך המלחמה והיא לא יודעת את זה, היא רואה רק חושך וזוכרת רק
את ההפגזות, שבמהלך אחת מהן היא בעצמה נהרגה.

כול כך חשוך כאן בימים האחרונים
הולכת לפתוח חלון אבל איני רואה אור
זה מפחיד, החושך הזה.
לפעמים הוא היה חבר בשבילי
עכשיו הוא מרתיע כשהכול כול כך דומם.
אני לא ישנה כבר כמה לילות
אולי זה ה"בומים", תגידו, כמה עוד?
ה"בומים" הדוממים האלה,
שגורמים להרבה כאב
אותם ה"בומים" שגורמים לנו להתפוגג.
"אלוהים! חשוך כאן...
אני רוצה קצת אור."
היום נפלו עוד 2, אולי 3
איני כבר סופרת
זה כי כבר איני מרגישה.
"חשוך כאן, אולי תעביר לי פנס?
מה, מה אמרת?"
זה רק השקט.
"מדכא כאן נורא,
משום מה כולם פה שותקים."
"אני זוכרת רק את ה'בומים'
אולי גם אתם זוכרים?"
"רטוב פה וקר."
"לא...אל תגידי שאת שוב בוכה השבוע?!"
"ביקשתי רק אור."
"חדל דמעות אימא!"
"פשוט תגידי להם להפסיק,
ל'בומים'"
"או... הגיע הזמן להיפרד. להתראות אימא
אני רואה אור."