עכשיו מרגישה את המלחמה על ברכיי,
כשכולם טוענים את הרובים
ומטילים זיעה כמו ביצי זהב.

עיניי העצובות משחיזות כתער את שמחת חייך.
ההמתנה בלתי נסבלת:
הדחף לסלק את כל הנורמליות בך מתגבר ומתחזק.

מתדלק את כוחותיו במין אמפטיה תיאטרלית,
במין תחפושת שובבה וחייכנית,
במין הקרבה של רעיונותיי לטובת הדימוי שבניתי סביבי,
כנערת שעשועים פרועה-

העצבנות שגואה בי בכל פעם שאתה מבקש בנימוס שאתנהג בצורה בוגרת
ונאמנה-
מתגלחת מהפחדים ונשמטת לארץ כמו פרי שהבשיל מהעץ,
כמו שהתבונות שלי היו לאורך כל הדרך אמיתיות ואיש לא דאג להכיר
בהם עד סופי.

צ'אק ורוזיטה כבר מזמן עלו על המסלול, כשהיא עם נעלי הבוקרים
רוקעת ברחבת הריקודים
והוא בידו האיתנה מלפף את שערה כמו לולאת חבל שבקרוב תשמש אותו
לתפוס אותה כמו בקרקס,
כאילו אני הייתי ברת מזל לו הייתי רוזיטה.

כל הוגי הדעת נפטרו טרם זמנם,

וכעת סוליות הנעליים שחוקות, וידו של צ'אק ערירית ואבלה.

אני התחייבתי לך, ומאז אינני מפסיקה לחשוב על הנדרים השבויים
שלי.
הסוהרים,
זיכרונות מתוקים שחבויים בשקי אורז המכילים התנזרות משיגעון-
במלחמה הזאת כולם שכחו פתאום את החירות הבלתי נלאית של
הנעורים,
כשמצמידים לתוכך חלקי חילוף
ומצווים להשרות את חייך במים קרים למועד מאוחר יותר,
נדמה ומכריחים אותך למסור את כל ההתלהבות, התירוצים המביישים,
ההתנהגות המשעשעת שהכרתי אצלך כשהתאהבתי,
טובעים בחשכת הלילה ומזריקים לך אינסולין לתוך הפנים.

רימית אותי, כך אני מרגישה. אינני מצליחה להשלים עם העובדה
שאתה מתבגר לי בידיים, מעולל ליונק מזן אחר,
מנער חסר מעצורים לאדם זר ומחושב שאינני רוצה בו יותר.
המועקה,

שאני בולעת בגרוני בכל פעם שאתה מסתובב לכיווני גוברת:
קשה לי להתמודד עם מלחמה מוערצת וקטלנית כמו התגייסות,
או חידודי קולות שבוקעים מהמרתף כמו חתול גרגרני,
כמו אני הייתי יכולה להחזיק אותך קרוב אליי רק כדי שלא תיסוג
קדימה.

כל האהבות הגדולות מסתיימות בסופו של דבר,
על ספסל רעוע בשכונה שלך,
מתחת לפנס ניאון מצוברח.

רוזיטה אמרה לי פעם בחדרי חדרים,
שהיא נוטה להיות שמחה כשאתה סובלני כלפיה,
(שאינך מסלף את שיריה כמו מגרסה)
והנה הבוקר הפציע,
וצ'אק קילף את החבלים הארורים מפניה המלוטשות
והזמין אותה לישון בזרועותיו.