בוחשת ובוחשת, הכף לתוך הסיר המבעבע, מערבבת את הנוזל עד שמקבל
צבע זהב- כתום מהפנט. "כן, ככה" וממשיכה לנבור פנימה במרק
הקסם, מחכה שיקבל צורה אמיתית. התבשיל זורם לו בסחרור מהיר עד
שלפתע לובש צורה של גולם חום שמזנק מתוך הסיר, מתיז את שאריות
המרק לכל עבר. הבועות שעל פניו מתנפצות וחושפות זוג עינים
ירוקות נוצצות, אף ופה קטן. וכך נעמד הוא דום מולה, השקט
שבמחסן משתלט על שניהם.

דקות אחדות עמדו כך אחד מול השני,  עד שלבסוף העיזה לשלוח יד,
דוחפת בכתפו, אך הגולם המשיך לעמוד קפוא, מסרב להניע אף איבר
אחד.
"אתה חי"? שאלה אותו ואת עצמה.
הגולם המשיך לשמור על שתיקה מביכה והמכשפה הצעירה התחילה לפסוק
נואש בשאלת הצלחתה. לכן, מה רבה הייתה הפתעתה כאשר לשון ענק
שאבה אותה לתוך מוחו הפעור.
וכך, כשהוויתו הכושלת לובשת את צורת גופתה, החל הגולם להתנדנד
אנה ואנה, מתקדם כשיכור לעבר הדלת וקורע אותה ממקומה לצאת
לעולם הבהיר והקיצי שמעולם לא ראה.
"אוי" הגולם לא היה רגיל למכת שמש שכזו, נופל על ברכיו ושולח
את כף ידו לחסום את חציי האור.
"את בסדר"? ניגש אליו אזרח מודאג.
"כן, כן" ונעזר באזרח להתרומם בחזרה "אני מרגישה מצוין,
תודה".
האזרח התבונן בה כדואג לשלומה ואז חייך והמשיך בדרכו. "יש
אנשים נחמדים בעולם" חשב כעת הגולם לעצמו, מסתכל בגבו המתרחק
של האזרח "האם לאור כך היה זה הוגן לרצוח את ידידתי הראשונה
למען בצע מראה? ברור שלא! אך מאוחר מדי כעת, נידונתי לחיים של
רגשות אשמה כואבים וכוססים בדיכאון מתמשך." הגולם המשיך
להסתובב ברחוב , ידיו בכיסו ומבטו מושפל, מהרהר. אפילו השמש
הזורחת לא הצלחה להביא שמחה לחייו הקצרים החדשים. מצפונו
האנושי לא הניח לו להנות מהאוויר הצח ומהירוק האין סופי
שהקיפו. לבסוף לא יכל עוד והשתטח על רצפת הרחוב, הולם באגרופיו
"לא!!! למה, אלוהים, למה?!" ראשו הסתחרר ועיניו נעצמו "אני אשם
כעכבר מחילות מכוער ומבחיל". על רצפת הרחוב הוא הניח לעצמו
להירדם, לשקוע לחור שחור ומרגיע. ובחלומו, ראה הגולם את המכשפה
הקטנה מתחננת "הרשה לי לחזור,בבקשה גולם, בבקשה".
רגשות האשמה לא הניחו לו גם כאן. "איך אני יכול להחזיר
אותך"?.
"אתה יודע" אמרה ונעלמה לתוך ערפל.
"לא אני לא יודע ,כלבה מסוממת, תעזבי אותי כבר"! וגולם התעורר
מחלומו כועס ונחוש. "מה שנעשה נעשה" חשב לעצמו. "אין טעם
להתייסר ולהטיח האשמות חסרות טעם". הוא  קם ממקומו ושב להלך
כשהוא ממלמל לאדמה "בעצם, זה בכלל לא אשמתי. זה אשמת המכשפה
שיצרה אותי בעל תכונות מפלצתיות. זה אשמתה כמובן, כן, כן".
גולם המשיך בהליכה סוערת לכיוון הרכבת. הליכה סוערת שהפכה
לריצה קלה ולבסוף לריצה משתוללת ופרועה, חובט לכל עבר. "אני לא
חייב לכם כלום, תעזבו אותי. לא ביקשתי להיות כאן". העוברים
והשבים התחמקו מהר מהר מדרכו ולבסוף סללו שביל לריצתו המטורפת.
סירנה מהבהבת חסמה אז את דרכו ושני שוטרים אחזו בטירוף
המתפרץ." לאן אתה בורח חבר"?.
גולם ידע כי למרות הכל, זוהי שעתו היפה ביותר. "רצחתי אישה"
הוא אמר, "רצחתי אישה".