1.
הוא פקח את עיניו בקושי, כמו שתמיד היה פוקח אותן בשעה כזאת.
רק אחרי הפעם השלישית שהשעון המעורר ניסה לעשות את עבודתו, אבל
העיקר שהוא הצליח. עוד כמה רגעים מבטו היה ריק, מכוון לקיר
האפור שהתרגל אליו כול כך. ברגע שהתחיל להרגיש נרדם, משך את
השמיכה מגופו ושם אותה בצד. פתאום קפץ, ובתנועה אחת התיישב על
קצה המיטה. ההרגשה הבאה הייתה אהובה עליו, לכן הוא לא התעכב
והוריד את רגליו על הרצפה הקרה של ביתו. זרם מחשמל של קור עבר
בגופו, החל מכפות רגליו, הגיע למותניים ובטן, התגנב לגב וצוואר
ובסופו של דבר התפוצץ בהרבה חתיכות בראשו. מכאן מתחיל היום.
הוא קם, התמתח והזדקף. עשה כמה צעדים ועצר בהתקף נוראי של פחד
לא ידוע.
"מה? מה קורה כאן? ובכלל? האם אני זה אני? האם אני בביתי? האם
אני חי בכלל?", רץ בראשו, חוטים דקים ומהירים של מחשבות התחילו
להטריף אותו. פניו הביעו כאב מוחשי, סבל רב ואי יכולת לפעול
ולעשות דבר כדי להבין מה מתרחש סביבו. הוא צבר את כוחותיו,
והעולם בראשו התחיל להתבהר.
"אני צריך את התרופות שלי. הרופא נתן לי תרופות, וביקש ממני
כמה פעמים שאקפיד ליטול אותם בזמן". כאב נשפך מתחת לעורו והוא
עיניו נעצמו. "הוא אמר שאקפיד ליטול אותם בזמן. ולא נטלתי.
שכחתי. או שלא רציתי? איני יודע... איני יודע דבר עכשיו, אני
מבולבל, יש לי מחלה חמורה, ואני חייב את תרופותיי". הוא עשה
כמה צעדים לעבר שולחן כתיבה ופתח בו את המגירה התחתונה. כאן
בדרך כלל הוא שמר את התרופות.

מאז שהוא נפרד מהוריו, אם לא לפני, הוא תמיד נתן מקום מיוחד
לתרופות שנטל כאשר חלה. אולי אפילו מילדותו. כול פעם שחלה,
ביקש מאמו שתביא לו את תרופותיו ותסמוך עליו שייטול לבד, כמו
אדם מבוגר. והוא נטל ולא שכח אף פעם,מעולם. אבל זמן רב עבר
מאז, מהימים של ילדותו. זמן רב מדי. למשהו הזיכרונות האלה צפו
בראשו וברגע הזה הוא הבין, שהגיע זמנו. הגיע זמנו והוא שכח את
מה שלא שכח מעולם.
הוא פתח את המגירה והוציא שקית קטנה ששמר בה את התרופות, קרע
אותה וכול תוכנה התפזר על הרצפה ועל מיטתו. הוא ירד על ברכיו
והתחיל להרים קופסה אחרי קופסה. הכול ריק. פשוט ריק לגמרי. אף
כדור. כלום. הוא התיישב על המיטה וגופו רעד פתאום, רעד במשך
כמה שניות ונרגע, משאיר התקפי צמרמורת קלים כהזכרה שהוא צריך
לפעול, לעשות משהו ולעשות את זה דחוף.
"אני צריך את הכדורים שלי", רץ בראשו פעם אחרי פעם, "והמקום
היחיד שאני יכול להשיג אותם זה הרופא שלי!" וחוט דק של
מחשבותיו נקרע במקום הזה.
הוא לקח את הסלולארי מהארונית שעמדה ליד מיטתו, פתח אותו
והתחיל בהתרגשות מעורבת עם רגזנות לעבור על ספר השמות, קורא
בדייקנות מרבית את שמות כול אחד ואחד שנמצאו בה.
"הנה זה, או שזה לא ושוב אני מתבלבל? דוקטור וייז, דוקטור
היחיד בין כולם... לא אדע עד שלא אתקשר אליו ואשאל". מחשבותיו
נרגעו כאן, והוא לחץ סימן "חייג" והצמיד את הטלפון לאזנו. שעון
על הקיר הודיע לו באכזריות שהאדם היחיד שיכול להציל אותו מתחיל
את עבודתו בעוד ארבעים דקות. אבל הוא חיכה, נשאר על הקו, כאילו
רק רצה לשמוע ולספוג לתוכו את הצפצוף הארוך הזה חוזר על עצמו
פעם אחרי פעם. כול מה שהוא רצה, וכול מה שהוא רצה להשיג עם כול
הטיפולים שלו שעבר אי פעם - זה להפוך שוב לאדם בריא ורגיל,
פשוט להיות כמו כולם (וכאן, במקום הזה, כמו תמיד, המחשבה של -
האם אי פעם הייתי אדם רגיל ובריא, כמו כולם, או מעולם זה לא
קרה ותמיד הייתי ככה, כזה?), והטיפול הראשון שהצליח ושיפר
בהרבה את חייו נמצא עכשיו בסימן שאלה מהסיבה הדבילית ביותר
בעולם - הוא שכח ליטול תרופה. ולא רק ששכח ליטול, אלא בכלל
לקבל מרשם חדש ולקנותה.
"כול חיי עכשיו בסכנה. כול מה שעשיתי וכול מה שהשגתי בשנה
אחרונה, הולך ". קול מהפנט ענה לו "כן" בצד השני של הקו, ועם
מילה אחת נתקע בגרונו כול מה שהתכוון לצאת ממנו עוד רגע, "כן.
דוקטור וייז".
"דוקטור, ז-ז-זה פולי", גמגם בטלפון.
"אה, פולי, שלום! חיכיתי לך, אתה יודע? נגמרו התרופות, כן?"
"כ-כ-כן, נגמרו התרופות. הייתי רוצה..."
"טוב, הקשב, זה לא שיחת טלפון. תוכל להגיע אליי? עכשיו?"
"כמובן... מה הכתובת?" שאל פולי בקול בטוח יותר.
"פולי, אני לא צריך לומר לך מה הכתובת. אתה בעצמך יודע. פשוט
תצא מהבית ותלך, ואתה יודע שתגיע אליי" הקול המהפנט של הרופא
נטף דרך הפלאפון ישירות לתוך מוחו של פולי. כשהוא חזר לעצמו,
שמע צפצופי ניתוק בטלפון שמשום מה גרמו לו להירגע.
הוא קם מהמיטה, שם חולצה, מכנסיים שחורים, נעל נעליו ושם ארנק
ופלאפון בתוך הכיסים של מכנסיו. צימאון ליקק את שפתיו שנהיו
יבשות. פולי ניגש למקרר, פתח את דלתו והוציא בקבוק מים. אחרי
כמה לגימות הוא נרגע מבפנים והיה מוכן לצאת לדרכו. הוא הניח את
הבקבוק על השולחן, לקח מפתחות ויצא מביתו. פתאום, כאשר היה
נועל את הדלת, מחשבות חדשות החלו לפוצץ את ראשו.
האם זה נכון, מה שאני עושה? האם אני יכול לסמוך עליו ולבטוח
ברופא הזה? למה הוא היה כה בטוח שאמצא הדרך אליו?"
הוא עמד ככה במשך דקה, מחזיק מפתחות ביד אחת ואוחז בידית הדלת
בידו השנייה. פולי שחרר את הידית והכניס את מפתחותיו לכיסו.
כאשר ירד כמה מדרגות ויצא לגינתו, השמש סנוורה אותו לרגע, והוא
המשיך לצעוד לעבר המדרכה. כאשר הגיע לצל, רוח קלה נשבה עליו
ופולי הרגיש את גופו נפתח, וזה היה משהו שהוא לא חווה כבר זמן
רב.
תוך כדי הליכה הוא חשב, המחשבות לא הניחו לו, סירבו להרפות
ממנו. הוא המשיך ללכת. לא עצר ולא הפסיק.
"מה אני עושה עכשיו? מגיע אליו, ואז? אקח מרשם ואלך לבית
מרקחת, אחזור הביתה, אקח את כול התרופות שהיני אמור, ואחזור
לישון. מזלי שהיום אני בחופש. מחר כבר אצטרך לצאת לעבודה. נמאס
לי כול כך מכול העסקאות האלה. איך הגעתי לכול השטויות האלה?
פעם, זה באמת היה מאתגר מאוד, עכשיו זה כבר לא. מחר יש לנו את
הפגישה הזאת עם המטומטמים האלה מאוסטריה, וזאת עסקה חשובה
מאוד. כול עסקה שאומרת על מספר בעל שבע ספרות ומעלה, חשובה
להם. לא חשובה לי אך למנכ"ל החברה היא באמת חשובה. אולי אתפטר
וזהו? אחפש משהו אחר, ואפסיק לראות את כול האנשים שעובדים איתי
מלקקים תחת לכול מי שנמצא במשרה גבוהה יותר מהמשרה שלהם. את
כול ה"להכין לך קפה?" ולאחר רגע "הלוואי שתמות כבר, חתיכת
זבל!" זאת אומרת, לא שאני לא מתעצבן ולא מרגיש לפעמים רצון עז
להרוג את כולם ולשרוף את כול הבניין קיבינימט. אבל אני לא צבוע
כמוהם, לא! מצד שני, לחפש עבודה וליפול לתוך אותו חרא? גם לא
פתרון. פשוט אקח מחר חופש, ואלך להשתכר היום, זהו זה. אמצא
איזה מקום שקט, אשב בו, ואחזור לכושר עד שאצא לעבודה. או כדאי
ללכת למקום רועש יותר?"  במחשבה הזאת פולי כמעט נתקע בדלת של
בניין גבוה בעל שמונה עשרה קומות. הוא נכנס לתוכו, זרק "היי"
לשומר הבניין, "דוקטור וייז מחכה לי". האיש ענה לו במהירות
"כן, כן, אני יודע. קומה שבע, חדר שתיים, אחד, שתיים".
פולי פלט "תודה" והלך לכיוון המעלית. עם אצבעו הרטובה מזיעה
הוא לחץ על כפתור, ומעלית נפתחה בעוד רגע. הוא נכנס פנימה ולחץ
על כפתור עם ספרה שבע.
"זהו, הנה זה בא. אסיים את זה, והכול יהיה מעולה",  נלחש
בראשו. בעודו ממשיך לחשוב ולתכנן איך יבלה את הערב, דלת המעלית
נפתחה ופולי יצא ממנה. מבטו נתקל בשלט על דלת שחורה. השלט אמר
לו דבר ברור מאוד: שתיים, אחד, שתיים.