זה היה מזמן, כשהיא עוד למדה באוניברסיטה. היא יצאה עם גבר
נשוי. פרופסור לפסיכולוגיה. אפשר היה לעשות עליו דוקטורט בנושא
שהוא עצמו לימד - בריאות הנפש. מה שבטוח זה ששלו לא היתה בריאה
בכלל. היו לו כל כך הרבה תסביכים מסוגים שונים ומשונים.
נוירוטי בצורה קיצונית, מין וודי אלן בגרסה קצת יותר שרמנטית.
מה שלא יעשה, תמיד ייראה אבוד. אולי זה מה שמשך אותה. הגבר הזה
שכל כך צריך שמישהו (היא) יעזור לו. כל כך תלוי בה.
אבל בסוף היא גילתה שמי שהיה אבוד במערכת היחסים הזאת זו היא,
וכך היא מצאה את עצמה בודדה ואומללה. לקח לה המון זמן להתגבר
עליו, ועל ההשפלה שחשה כל פעם שהיתה צריכה לראות אותו בקמפוס.
בסוף היא יצאה מזה והכירה איזה מר בחור מקסים, שכבש אותה בלי
שום בעיה.
מר בחור למד משפטים, והיה אמור לסיים בהצטיינות. היא היתה
מאושרת שהיא יוצאת עם כזה בחור מבריק, אבל תמיד היתה לה חולשה
לגאונים. אחרי שנתיים וחצי של היכרות עמוקה, הוא כבר היה עורך
דין מבטיח בפרקליטות המחוזית והיא, כמו כל הדפוקים, הוציאה עוד
תואר בפסיכולוגיה.
יום אחד הם ישבו באיזה מסעדה חביבה באחד האזורים היותר שקטים,
ובלי שום התראה, הוא שלף טבעת ושאל אותה. היא הסכימה מיד. הכל
כבר היה מאורגן. היא בחרה שמלה, להקה, וחברת קייטרינג. הכל.
אבל מה לעשות, היא היתה צריכה לדפוק את זה איכשהו. הרי הכל הלך
יותר מדי טוב. כמה חברות הזמינו אותה לדרינק של צהרים, ובאחת
הפעמים שהביטה לרחוב היא ראתה אותו. את האדון פרופסור. אז היא
התקשרה אליו לשאול אותו מה שלומך, ולא ראיתי אותך כל כך הרבה
זמן, ואולי ניפגש לקפה, כן, אולי היום בערב, וברור שהיא
התעוררה באמצע הלילה במיטה שלו, עם כאב נוראי איפה שאמור להיות
הלב.
אז היא החליטה, כמו כל פסיכולוגית טובה, לדבר על זה. אבל דברים
שעובדים בתיאוריה לא תמיד עובדים במציאות. למען האמת, הם כמעט
אף פעם לא עובדים, ומר בחור שלה לא שמח כל כך לשמוע על מעלליה
של ארוסתו הפוחזת..
היא התנצלה, ואמרה שכבר אין מה לעשות וזה קרה, והיא לא רוצה
לחיות בשקר, אבל זה נגמר, ורק אותו היא אוהבת, את מר בחור שלה,
וזה לא יקרה שוב לעולם, והלוואי וזה לא קרה אבל זה כן, ואנחנו
צריכים לדבר על זה.
אבל מר בחור לא רצה לדבר על זה. ת'אמת, הוא העדיף כמה שיותר
לשתוק. היא כמעט ושכחה איך הקול שלו נשמע, והלכה לדיונים שלו
בבית המשפט, רק כדי לשמוע את נאומי הסיכום המהפנטים שלו, שיכלו
לגרום לשופטים להאמין שהישיש שיושב מולם שדד שלושה בנקים,
ונאבק עם ארבעים שוטרים בידיים חשופות עד שלבסוף הם הכניעו
אותו, וגם זה בליווי תגבורת.
אבל בבית, כלום. אף מילה. הוא היה חוזר הביתה, אומר שלום
וקורא.ואז, כשסיים לקרוא, הלך לישון. כל יום אותו דבר.
אז היא נאלצה לדבר עם עצמה, ולנסות לנתח את הנפש הסבוכה שלה,
כדי שתוכל להבין, למה עשתה את מה שעשתה, ומה מסתתר מאחורי
הבגידה הטיפשית שלה. אבל היא לא הצליחה. עם כל ההכשרה שעברה
כדי לחדור למוח של אנשים אחרים, היא לא הצליחה להבין את עצמה,
ו-וואלה זה קטע מתסכל. מאד.
לאט לאט הכל התחיל להתפורר. מר בחור התחיל להימנע אפילו מלהביט
בה. זה פשוט כאב לו מדי. ויום אחד היא חזרה הביתה, והדברים שלו
לא היו שם. הוא אפילו לא טרח להשאיר פתק. אבל היא לא היתה
צריכה פתק. היא ידעה שזה יקרה בסופו של דבר. והיא גם ידעה שזה
מגיע לה, ושעוד פעם יעבור המון זמן עד שהיא תתגבר על זה ותכיר
מר בחור חדש, ואז, כשהכל יהיה כל כך בסדר, היא תהרוס את זה
איכשהו. כי לא צריך להיות פסיכולוג כל כך טוב בשביל להבין את
זה.