כבר שלושה ימים שפטריק מסתכל על הדקלים.
הוא אוהב לשבת למעלה, ליד המקום של גבאי, ולתפוס את השמש איך
שהיא יורדת. ללכוד אותה בעין,עיגול כתום בהיר בין שני דקלים
עומדת באוויר מעל הים.
שכל התאורה מסתדרת הוא לוקח מגבאי כוס תה וחלב ומערבב. מדליק
סיגריה כשהשמש נגמרת. אדם רציני פטריק, אני לא זוכר שראיתיו
מחייך. וגם שהוא יושב עם ז'נין שרק חיוכה גורם לי שיתוק, הוא
נשאר קפוא משהו, מסויג.
"אנחנו לא נוותר על הרחוב הזה, מישל," הוא אומר.
"את שדרת הדקלים הזאת, אני ואבא שלך עשינו, יחד איתם התבגרנו.
תראה את גבאי, כל המקרר מלא אייס טי אפרסק, וז'נין רוצה לקחת
אותי לאיזה אנטיפסטי קטן."
"אל תדאג, פאטריק," אני מנסה להרגיע. "אני לא חושב שהם יגיעו
עד פה," וגם אם יגיעו, מה זה משנה, אני עף מפה עוד חודשים, אין
לי כבר אף אחד בשכונה. ואז אנחנו יורדים אני וז'נין ולוקחים
איתנו את פאטריק במורד הרחוב. ככה מגלגלים את הכסא שלו לאט לאט
בירידה. שיוכל לראות את השמש טובעת, מקרוב.
ופאטריק מחזיק חזק את הידיות שלו ומסתכל מרוכז קדימה, לא מעיף
מבט לצדדים. רואה רק את השמש בתוך המסגרת הנהדרת של שני
הדקלים. ובטוח שבמוח שלו הוא מחזיק את התמונה כולה, עם שדרת
הדקלים שהייתה פעם על כל החוף, והבתים הקטנים הלבנים, ואפילו
רואה את ז'נין של פעם איך הייתה רצה על החול. |