אני רואה רק ענן גדול של עשן שמתרחק ממני. כן, אני עדיין עומדת
פה ומסתכלת, רק שעכשיו אני פה לבד, כולם כבר הלכו, וציוץ
הציפורים שהיה נעים, נשמע כעת כמו עורב שצווח.
אני לא מצפה שתחזור עכשיו, אני לא מצפה שתחזור בכלל, אבל אני
מחכה בכל זאת.
וכשתבוא, תבוא עם סיפורים על נשים אחרות שלקחו את מקומי?
תגיד שלמרות הכול זה היה כלום? תגיד שהן נשארו שם רחוק, והנה
אני נמצאת ממש כאן לידך?
או שפשוט לא תגיד דבר.

אני עומדת שם, בנמל, נותנת לדמעות לזלוג במורד לחיי, בידיעה
שעכשיו בא הכאב האמתי. שעכשיו, כול לילה לא אוכל לישון, וכשסוף
סוף אירדם עכשיו, לבד במיטה הקרה הזאת, אדע שמישהי אחרת ישנה
אתך הלילה, נוגעת בך במקומות שרק אני נוגעת בך, אומרת לך דברים
שרק לי מותר לומר לך, ומחבקת אותך בלילה, למרות שאתה לא מצליח
להירדם ככה.

אני לא צריכה שתספר לי כמה היה טוב, או כמה היה רע.
אני לא צריכה שתספר עליהן, או על כך שלא היו אחרות.
אני לא רוצה לשמוע שום מילה נוספת, מעבר להכרח.
כי כל המילים האלה, לא יאמרו דבר,
ואני תמיד אשאל את עצמי, אם אתה אומר את האמת;
וכמה נשים בילו את הלילות האחרונים איתך?
ועם כמה מהן התחבקת באמת?

אז לא, אני לא רוצה לשמוע דבר,
לא על אחרות שודאי לקחו את מקומי מזמן, ואתה עדיין לא יודע.

(6.8.06)