חשבתי שתבוא ותלחש לי באוזן כמה אני יפה וכמה שהריח שלי משכר,
מעורר בך אלפי מקומות רדומים. ובמקום זה אהבת בפשטות מעושה
והלכת. ככה, בלי מילים מלטפות אוזניים, בלי נשיקות במקומות
מיוחדים. פשטות מעושה.

כל פעם שאני רואה אותך, אני מתאהב בך מחדש, בחיוך וזיפים
שדגדגו לי את הלחיים אמרת והים התנפץ מאחוריך. אני נוטה לחשוב
שאני הוזה את הסיטואציות, שאני יוצרת אותך כמו שאתה במעמקי
דמיוני. בונה לך כתפיים רחבות וחיוך שובה כשאתה רק צל שמהלך
באיטיות.

אם היית מכיר אותי למשפחה שלך, מספר להם בגאווה ובפנים קורנות
על המזל שהאיר לך פנים. נותן לי לאהוב את הבלגן שלך, את הקפה
החזק שאתה עושה. את המחוות המתקתקות האלה. הלכנו לים, בלי
לחיצות ידיים.

בין נשיקה לנשיקה אתה לוחש את המילים של השיר הישן שלימדתי
אותך לאהוב. יודע מה לומר ומתי, דחפת אותי למים המלוחים והצלת
אותי מטביעה מזויפת. רגע, שנינו נשכבים על החול  והצחוק
המתגלגל מרעיד את עשרות הכוכבים. אם היינו כמו האותיות במקלדת,
צפויים ואפורים, יכול להיות שהייתי יודעת אותך בוודאות.