יום אחד מישהו
(ודגש על מישהו)
יספר את הזוועה הזאת
ולא רק לעצמו

יום אחד מישהו
(ודגש על יום אחד)
יספר את הזוועה הזאת
לעצמו, בעצמו

יום אחד מישהו
(הפעם אין דגשים מוסגרים)
יפלח לכם דרך בהבנה
אל המוסר הראוי

"הילד הזה הוא (לא) אני"

אני מקשיב עכשיו הרבה
לתקליט האלקטרוני של שוליית פורטיס
ומגלה אותו עצם עצם, כמו שמגלים טי רקס בחולות

אני מקשיב לאלקטרוניקה הטורקית
ולמלמולים השגרתיים
ולערימות הגיטרות הדחוסות
ורוכסן גדול
נפער לי מהצוואר
לזרת הימנית ברגל

הלוואי ויכולתי להרגיש ככה
למשך שעה אחת קבועה ביום
כשהמוזיקה פוערת בי
רוכסנים שמשמיעים צלילי
רכיסה נפתחת

החבר המוסלמי הכי טוב שלי
מסרב לעזוב את העבודה בטיח
אצל בוסים שלא משלמים בזמן
אצל יהודים שמוציאים את הגזענות לטיול בוקר כל יום

החבר המוסלמי שאני הכי אוהב
מסרב להיות עיתונאי
למרות שהוא מבין את הכוחות והזרמים
הרבה יותר טוב ממני

החבר שלי
איברהים
מעדיף להמשיך בעבודה הסיזיפית שלו
ובהישארות הנבונה שלו מחוץ למרכזים הגדולים
בדיוק כמו שאני מעדיף:
שנינו משלמים מחיר כביר
אבל איך שהוא יוצא תמיד
שהוא משלם מחיר כבד יותר

ובכל פעם שאנחנו מדברים והערבית שלי מספיקה לשני משפטים בקושי
אני מתבייש בעצמי וכשאני
חוזר הביתה אני מתרגל את הקריאה על דרוויש
ואת הדיבור תוך מלמול שירים
של פיירוז או נטשה אטלס

זה כבר לא יועיל
זה ירקיב ממילא
זה יתיישן ויתייבש
ואז ייפול
זה ימות

God speed you black emperor
נשמעים כמו פס הקול של אושוויץ
אני קורא ק. צטניק לאט
כל מילה חשובה
ומאזין לתזמורת הבכי הזאת
משוויצה ומצטנעת חליפות

קרלוס מהגסטפו חולץ מגף
מפשיל שרווליים (כמו שכתוב)
סועד את לבו
ומתנמנם מול הרקוויאמים של שטראוס

אריה-חיים מהגטו
לא חולץ כלום
מפשיל עור מעל עצמו
סועד את מה שנשאר ממנו (מה שקצוב)
ומתנמנם מול המוזלמנים של אושוויץ

קראתי איפה שהוא
על לו ריד
ועל הנסיונות המוזיקליים האוונגרדיים שלו
ועל המין השונה שעיצב לעצמו
עם  הדוגמנית ההיא שוורהול זרק להם כמו עצם

קראתי ובלעתי רוק
והתפללתי לחיות משהו דומה לזה

אבל אולי גם אני חי ככה
עם הנשים והגברים והכתיבה והציור
ושחקניות תיאטרון שמשחקות אצלי בבית
ונגני דיג'רידו ערבים שמבקשים ממני
להגביר את הקצב

אני קורא עכשיו משוררת אמריקנית צעירה
(אצל האמריקאים צעירה זה שישים וארבע)
שכותבת על המוות של מרילין מונרו
ואני מהנהנן לעצמי בכעס
כי כולן רוצות להיות מרלין מונרו בסופו של דבר

אבל השיר שלה כל כך אחר
ומדבר דווקא על הגברים שנשאו את מונרו
על אותה אלונקה
אלמותית במורד המדרגות

ואני מדמיין לעצמי את קנדי הצעיר בוכה
ומטיח את ראשו בשולחן
בחדר הסגלגל
והיבבות קורעות הלב שלו
מפלחות את דלתות החדר ומגיעות עד לשומרי ראשו
שגם הם בוכים אתו על מרילין הגדולה
פעם אחרונה ודי

צריך לומר את זה
החברה האנושית כבר לא מעודדת את האמנים שלה
(כלומר את אלו המעטים שעדיין הנם אמנים)
למות צעירים מאלכוהול וסמים

צריך לצרוח את זה
ולדרוש מהחברה שתרצה שנמות צעירים
ויפים ומלאי וודקה ואל אס די

אבל אולי בעצם החברה יודעת מה היא עושה
כי אם להיות כן
יש לי תחושה חזקה
שהאנשים שעוד נשארו ליצור אמנות היום
ימותו צעירים ממילא
מרצונם החופשי
למראה זוועת האדם הממלאת את הרחובות
בריחה הכבוש המבחיל