בשנה הכי ארורה
ביום הכי הרהורי
שיש ליהודים
חמשת אלפים שנים
ותשמ"ד
עשרה ימים
ושעה אחת.

עשרה ימים קשים
עייפות של שיגרה אסורה,
קרירה.
אבן מיודה
באיש ההצלה
אולי יכולה הייתה להוציא מהאדישות המקוללה
את השמחים ביום הזה.

אולי אני הוזה
אך נדמה לי שלא נשארו קווים לחצות
קווים ארוכים, קצרים, עבים, צרים.
קווים לדמות, לחובה ולזכות.
האיש הקטן יאמר
ידעתי ימים קשים יותר
אפשר להמשיך ולא לוותר
אבל באופק הרחוק ביותר הנראה
בסוף האנושיות
תמיד המראות המופלאים מחרידים ולהפך
בלתי ניתנים להסבר או לשיר,
אינם גורמים לפני היומיום להחוויר
האושפיזין יגיעו עם בשורה חדשה, מסופקני,
לכל היותר לכשיוציאו את יומם הנורא אל אור המנורה
יגולו סודותינו וכאבינו לעיני השמש הלועגת
לחיה - לאדם.
כאילו שאפשר לרפא אופי של חיה.

איני מבין.