אהבה תמיד רעבה לצידוקיה. הדבר הפשוט ביותר להגיד על האהבה הזו
הוא שהיא גרמה לי להרגיש נוח. היא יצרה איזון פרטי של הטבע,
תחושה שדברים מסודרים נכון, או כמעט טובים.
הם עצמם וגם מעבר לזה. מהבחינה הזו אפשר לומר כי האהבה הזו
הייתה אקולוגית, שהפכה אותי לאחד עם היקום. מאחר וניסיונותיי
שלי בחיים הסתיימו בדרך כלל בצורות עקיפות כפרודיות על רעב,
צער או גלות, היה מרענן לגלות את המעגל המשולם האישה הזו יצרה,
בו המציאות גברה על כישרונו של המתבונן לרדוקציה במשמעות
ובגודל של כל פעולה אותה עשה.
ועד שהיא באה, כבר הפכת לסוג של בחור. האהובות הקודמות התחתנו
עם הבחורים מדלת ליד ואתה שכחת למה היית עצוב וחרמן כל כך,
והלשון התקשתה. וזו? ונוס לבשה חצאית חסרת חזייה וכובע קש, כדי
לזרז את הקיץ. משאירה לסתות בקומת הקרקע כשהייתם בגג.
אבל נתחיל בקודמת. בסוף ליטפה את הקירות במבוכה. שירה, אתה
קורא לה. שירה הופתעה שכך נמצא גופה, מתבלט בעירום, במימדיו,
אך לא בפרטיו.
ראיתי את זה בקלות, כלומר, שכבתי עליה וראיתי את זה אחרי
שכיביתי את האור. מתוך כל זמן כזה, אתה זוכר נקודות עירום
מסוימות, (וסופרים גדולים משחקים בעירום מלא).
עם שירה, הנקודות היו השדיים והבטן. ציצי ובטן. כמעט פרודות
אחת מהשנייה. הציצי והבטן שכבו כזוג גבעות אוכף עצלות, לבנות,
טרום התפתחותיות. וכשהציצי והבטן נראים כמו שארי שומן תינוקות,
הבנתי שלא הייתי צריך לסגור את האור. או לסדר את החדר. או
להעמיד אותו.
אם אי פעם דמיינתי וגמרתי לדמות את לוליטה, היא לא הייתה הבת
26 בהתפתחות מעוכבת שביקשה מאנשים שהם לא-היא-בעולם שיעזרו לה
לגמור. הו שירה, את דקדנס. ואתה רוצה להכניס קצת קצב לעיוות
הזה, קצת, שילווה ברוך בחמלה, אבל גם להפוך את הסקס לתל אביבי,
ויזלטרי, נשוך שדים קטנים על מזרנים של סטודנטים. וכך, אני
תופס אותה אל מעליי, בישבן האורבני הממושש, וכן, שם היא נזכרת
שהיא אוהבת שאני מכתיב. אני אוהב את האינטרנט המהיר שלי.
כמה גדול המצב הזה בפוטנציאל שלו, בין אם אני כותב או מכתיב,
אני כמעט אומר לה. גם כשאני ואת רק שאריות של אינטימי ונשגב
וחייתי. אני עדיין יורד לך ואת רוצה כיף. ואהבה או כיף הוא
שליטה ואינטרנט מהיר.
והייתי נבוך מדי מכדי להדליק את האור ולראות את הכחול שלה,
שרמז לי על מי שהיא. מי שראה אותה. אולי את בדיוק הספרות
הצרפתית. כסות כסות סביב שדיים קטנים וטיפוח עיניים הזויות,
רדומות, נטולות עפעפיים.
שירה לא גמרה, אני בטוח. היא אמרה לי, ורצתה ללכת עירומה
לשירותים. כמה מוסר צריך בשביל לגעת באדם כזה באופן נכון,
בייחוד כשהתנועה האינסטינקטיבית שלך, בסגנון טהור, הוא לשלוח
לה יד למטה, למצוא את ייעודך, המקום בו הרמז
הוא תמיד נכון, מוביל - חייתי. שירה, אנחנו בני 25, ואלו חיינו
היחידים.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.