איך בכלל הגעתי למצב הזה.
הוא מאחר, ולא בא, ומה שנשאר לי זה הדיסקמן שמנגן שוב ושוב את
הקיור, כמין תרופה שעדיין לא הומצאה.
מפליגה לתאי מוח אחרים בכדי שאני לא אגע בנקודה הכואבת, בשבר
הסורי אפריקני שנמצא בצד הסמלי של המוח שלי.
אני שונאת, אני שונאת, אני מפחדת!
אני צוחקת , אני צוחקת, אני מפחדת!
בכי

ברי מתנגן על תוים של דו דיאז, סולם מז'ורי, וכל החיים שלי
נמצאים על מינור. אולי איזה הרמוניה או שתיים אבל הכל מסתיים
בזיוף. בכלל לא דומה למבנה הנוקשה של בטהובן!

אז עכשיו אני שניים, ולא אחד. והשני גודל וגודל. ניסיתי להרוג
אותו כמה פעמים במחשבות, אבל זה כל כך לא עזר במציאות.
דם

אני לא מובנת, הם לא מנסים להבין אותי!
אני דג. מן...דג זהב שתמיד ממיתים אותו כי נגמר האוכל ואין לך
זמן ללכת ולקנות עוד.
בחילה

כולם עם ניצוץ בעיניים, כולם אחד, כולם בנים, והבנות...הן
בנות, ותמיד הן תשארנה כאלה.
עם סיכות כסף שמנצנצות כשקרן שמש מזויפת פוגעת בהן.
הן תמיד הן עם נון בסוף.
בכי

זאת אהבה, אהבה לבנה וגם צהובה, מה שביאליק לעולם לא ידע.
שבירה