"אוריאנוס פה?" שאל הבחור מבעד לסדק שפתחתי.
"כן, אבל הוא לא יכול לצאת כרגע..." מלמלתי.
"טוב, רק תגידי לו ש... וקטאנוס חיפש אותו, טוב?" שאל, עיניו
הנעוצות בי.
"כן, אגיד לו." השפלתי מבטי ודחפתי את הדלת.
"מה שמך, ירוקת עיניים?" שאל לפתע, זה הדבר הראשון ששמים לב
אליו אצלי, עיני הירוקות.
"רבקה..." עניתי בלי מחשבה.
"וקטאנוס...שמואל..." מיהר להוסיף, הופתעתי שפנה אלי בכלל, הרי
אין גברים פונים אל נשים אלא אם קרבה יש ביניהם...
"נעים מאוד..." עניתי בביישנות. קור חדר אל הבית, ומכיוון
שאימי לא התירה לי להכניס לבית זרים, יצאתי אל הרחוב וסגרתי
אחרי את הדלת.
הסברתי לו בקצרה מדוע לא יכולתי להכניסו.
"זה בסדר, אני מבין את דאגותיה של אימך..." ענה, פתאום נשמעו
קולות של סוסים דוהרים. אם יראו אותנו היוונים יהרגו אותנו,
שהרי זו שעת העוצר. ניסיתי לפתוח את דלת הבית, אבל היא הייתה
תקועה, צריך לפתוח מבפנים... אין זמן. הקולות קרבו במהירות.
שמואל משך אותי אחריו לתוך כוך. כוך קטן וצפוף. גופו נגע
בגופי. שמעתי את נשימותיו ליד אזני. הוא הרים את גלימתו מעט,
שתכסה גם אותי. הקולות היו עתה ממש בסמוך אלינו. נרעדתי. ידו
רפרפה על ידי, בנסיון להרגיע. הקולות חלפו, בלי לראותינו. "את
בסדר?" שאל אותי בעודו עוזר לי לצאת מהכוך.
"כן," הנהנתי בבישנות. שיערי שנשמט מהגלימה נפל על עיני, הוא
הסיט אותו והביט אל תוך עיני, חייך אלי ונעלם בסימטא. נשארתי
עומדת לרגע, נוגעת בלחיי, ונכנסתי לבית.
"אליעזר, היה פה איזה וקטאנוס שחיפש אותך..." בישרתי לאחי.
"למה לא קראת לי?" שאל בכעס.
"התרחצת."
"בפעם הבאה תקראי לי בכל מקרה!" אמר בכעס. הוא סידר את הטוניקה
שלבש. ישבתי על השרפרף והבטתי בו.
"מי הוא?" אחי הביט בי במבט סתום "הווקטאנוס הזה..." הבהרתי.
"וקטאנוס? למה זה מעניין אותך?" אחי בן השמונה עשרה התיישב על
המיטה לידי לקשור את סנדליו.
"הוא... הוא פשוט היה נורא אדיב..."
"תקשיבי," הוא רכן אלי "אני סומך עלייך, כיא ני מכיר אותך
היטב, ואת גדולה מספיק להבין ולשמור בסוד, כן?" הוא הנמיך את
קולו לללחישה.
"בהחלט!" עניתי בלהיטות.
"כל ערב אני יוצא לכמה שעות וחוזר מאוחר, שמת לב?"
"בטח! נו?"
"אני חבר במחתרת היהודית... אנחנו מתכננים מרד. וקטאנוס הוא יד
ימינו של יהודה המכבי, בנו של מתיתיהו החשמונאי, מנהיג
המחתרת..."
"אליעזר! גם אני רוצה להיות במחתרת!" לחשתי בלהיטות.
"את לא יכולה! לא מקבלים נשים!" ענה בהחלטיות.
"אני יכולה! כמו כל גבר! אתה תראה! ואם לא יקבלו אותי כך, אהיה
לגבר! גם אני רוצה לעזור לשחרר את ירושלים מידי היוונים!"
"אני יודע שאת מסוגלת, אבל אנשי המחתרת אינם רוצים נשים
בקרבם!"
"אליעזר, אכנס למחתרת בעזרתך או בלעדיה!"
"טוב, רבקה, בסדר... אעזור לך... אבל אם יגלו שאת אישה, אני לא
ידעתי! את אחיו של ידידי, והוא ביקש שאביאך, אך לא ידעתי כי את
אישה! ברור?"
"תודה, אליעזר!" חיבקתי אותו, בהתלהבות.
"תיאלצי לגזוז שיערך מעט, הוא ארוך מדי..."
"לא אכפת לי לקצוץ אותו לגמרי!" קראתי.
"ששש..." הסה אותי "שאבא ואמא לא ישמעו..." הציץ מבעד לדלת
החדר, "בואי" ניגשנו לסל הבגדים שלו, הוא הוציא זוג מכנסיים
שכבר קטנות עליו, וטוניקה ישנה, הוא מצא חגורה להדק את הטוניקה
סביב מותני. הוא גזז את שיערי מעט והתרחק כדי לבחון אותי "מה
שבטוח, אינך נראית כאישה..." חייך אלי "אך תיאלצי לעבות את
קולך מעט, ואז זה תהיי גבר ללא דופי." הוא הרהר לרגע ואז
אמר"רבקה"
"כן?" שאלתי בהתלהבות מתרוממת ממקום מושבי.
"אני מוכן להוביל אותך למחתרת בתנאי אחד,"
"והוא?" התכווצתי.
"תספרי לאבא ואימא!"
"מה? אליעזר! הם לעולם לא יתירו לי!"
"זה התנאי! אני לא מוציא אותך בלי אישורם!"
"טוב אספר, אך תיאלץ לעזור לי לשכנעם..."
"אשתדל למענך..." פנינו לצאת מהחדר, אימנו ישבה עם אחותנו
הקטנה דבורה, ואברהם, דינה ושאול מתרוצצים סביבה. אבא הביט
מהחלון, בוחן משהו.
"אבא, אמא, נוכל לשוחח עמכם?" שאלתי.
"בוודאי" ענתה אמא בלי להרים ראשה מהרקמה.
"בלי הילדים..." ביקש אליעזר. אבא סב אלינו, והביט בי בתמיהה.
"ילדים שחקו בחדר השני!" אמרה אמא והביטה בי גם היא תמהה.
"מה זה?" רעם אבי "מה את לובשת?" שאל.
"אני רוצה להצטרף למחתרת באתי לקבל את הסכמתכם!"
אבי צחק "לא יקבלו אותך!"
"לא אם תלבש בגדים אלה ותנהג כגבר..." אמר אליעזר בשקט.
"בתי? תנהג כגב..."קרא אבא "בשום אופן לא! איזו בושה!"
"אבא! אנו נואשים לעוד כוחות! לא נוכל להוציא את המרד אל הפועל
כך!"
"הנכם זקוקים לאנשים! לא לנשים!"
"אבא! אני רוצה לעזור במרד! גם אני רוצה לשחרר את ירושלים!"
התעקשתי.
"אני חושב שהיא יכולה ללחום היטב כמו כל גבר!" אמר אליעזר.
"לא יקבלו אותה!" חזרו טיעוניו של אבי.
"כבר אמרתי כי כגבר יקבלו אותה!" התעקש אליעזר.
"ומה אם יגלו כי אישה היא?"
"יחזירו אותה לבית! אלו בני עמנו! לא היוונים הברברים!"
"ומה אם תפגע?"
"אשמור עליה!"
"מה תועיל? אינה יודעת להילחם!"
"גם אני עוד איני יודע! תלמד!"
"מה אם לא תשוב?" נאחז אבא בקש אחרון, ואמא נרתעה.
"אז," השתהה אליעזר, ואמר בשקט "גם אני לא אשוב!"
אבא שתק.
"צאו!" אמר לבסוף.
"תודה!" רציתי לחבקם, את אמא שבכתה, ואת אבא שישב מהורהר
בכסאו. אבל נזכרתי שאני איש, גבר. יצאנו לרחוב החשוך. חשתי
התרגשות, דמי פעם בעורקי, ידעתי כי מה שאנחנו עושים דבר גדול
הוא באמת.
הלכנו ברחובות החשוכים, כבר לא ידעתי היכן אנחנו, אך ניכר היה
שאליעזר יודע היטב היכן הוא נמצא. כשנשמעו קולות קורבים משך
אותי אליעזר לסימטא צדדית שם התנשפנו בשקט עד שעבר סיור.
לבסוף עמדנו מול דלת כבדה ברחוב צדדי. אליעזר נקש שלוש פעמים,
המתין רגע ונקש שנית. הדלת נפתחה עד כדי סדק.
"מי שם?" שמעתי קול מוכר.
"אוריאנוס, ורטאביוס, מועמד חדש..." אמר אליעזר "זיכרי את
השם!" לחש לי.
"האם הוא מהימן?"
בוודאי, בן דודו של ריאקטוס שנרצח בשבוע שעבר, המשפחה תומכת
במחתרת." הדלת נפתחה ונכנסנו, בעל הקול המוכר עמד באור הקלוש
וזיהיתי את אליהו, אחיה של חברתי לאה, קיוויתי שלא יזהה אותי.
"רטאביוס, זהו אליהו, שומר הסף.."
"שלום, שמי העברי הוא דוד" לחצתי את ידו בכל הכוח שהצלחתי
לגייס.
"טוב, גשו לוקטאנוס ודברו איתו" אמר אליהו וסגר את הדלת.
"בא, ניגש אל וקטאנוס" אמר לי אליעזר, ומיהרנו במורד מסדרון
חשוך.
"אין לוקטאנוס שם עברי?" שאלתי את אליעזר.
"לא, הוא עוד יווני." ענה אליעזר בהיסח הדעת. התכעסתי, למה
הציג עצמו בפני כשמואל?
"מה?" הזדעזעתי, "הוא בוודאי מוסר את פעולות המחתרת לידי
היוונים כל הזמן!" קראתי.
"ששש..." מיהר אליעזר להשקיט אותי "וקטאנוס הוא יהודי טוב, הוא
אוהב את היהודים ומתעב יוונים, הוא בתהליכי גיור"
"למרות גזרות המלך?" נדהמתי.
"בגלל גזרות המלך," ענה אליעזר, מציץ לחדר סמוך. "הוא היה בנו
המאומץ של המלך, הוא ראה את אכזריותם הנוראה של היוונים, פרש
מהיוונים, ומצא אותנו."
"כיצד אפשר לסמוך עליו?"
"את צריכה לשמוע אותו מדבר בשנאה על היוונים! מלבד זאת, ראית
איך הציל אותך היום? משך אותך כך אל הכוך, נכון?"
"ראית את זה?" הסמקתי בחושך.
"ראיתי גם ראיתי..." חייך אליעזר."הוא אוהב את היהודים, ועוזר
לנו ככל שידו משגת..."
"שלום אליעזר, מה שלומך?" וקטאנוס עמד מולנו לפתע, תהיתי כמה
זמן עמד שם. "חיפשתי אותך היום, אחותך פתחה לי את הדלת..."
"כן, היא אמרה לי, אני מתנצל..."
"אין צורך..." חייך וקטאנוס.
"זה רטאביוס, דוד, בן דודו של ריאקטוס, שנרצח בשבוע שעבר."
"ברוך הבא, דוד," הושיט וקטאנוס ידו ללחיצה, לחצתי אותה בחזקה
"ברוך הבא, הכנס" החווה בידו לחדר הסמוך.
"תודה," עניתי. מבטו ננעץ בי. הוא הסית אותו ונכנס לחדר.
"האם תוכל לענות על מספר שאלות?" שאל אותי וקטאנוס.
"ודאי" מיהרתי לענות, מעבה את קולי יותר.
"שמות הוריך?" שאל ברישמיות.
"שלמה ואביגיל" הבטתי סביבי, בחבורה היושבת.
"יש לך אחים?" שאל, והביט בעיני.
"כן, ארבעה"
"אתה הגדול?"
"כן"
"האם אביך במחתרת?"
התלבטתי מה לענות. אם אענה בחיוב, יחפש את אבי, שלא קיים. אם
אענה בשלילה, אני מסתכנת. "אני חושש שלא, הוא לא אדם בריא"
"טוב, נעבור לסדר היום."
"אני לא מאמינה שזה היה כל כך קל להתקבל! הייתי בטוחה שאני סתם
משפילה את עצמי!"
"ידעתי שתתקבלי, למרות שהוא לא הקשה על קבלתך, כמו שהוא עושה
לרב, כנראה היה במצב-רוח טוב..."
"וואו! הם בכלל לא שמו לב! יו! איזה כיף!" כמעט רקדתי
ברחובות.
"קולות נשמעו מעבר לפינה, אליעזר נעלם, ופתאום משך אותי אחריו
לתוך כניסה של בית, הוא הניח ידו על פי, להשתיק את ההפתעה שלי,
סיור מיהר בסמטא שבחוץ, צועקים משהו ביוונית.
"את חייבת להיות בשקט, יש המון יוונים בסביבה, זה נורא מסוכן!
תצטרכי להתרגל לדברים האלה!"
כעבור חודשיים
"היום נצא אל המרד!" שאג מתיתיהו מעל קולות חברי המחתרת "בני
ואני נפקד עליכם! מי לה' אלי!" שאגת הלוחמים מלאה את העמק
הנסתר, בו עמדנו בחשכה היורדת. כשדעכה הקריאה המשיך "נצא! ללא
רחמים על מי מבני הבליעל האלו! נשחרר את ירושלים!" הלוחמים
קראו בשנית, ויצאו מי בריצה ומי בדהרה אל ירושלים.
יצאנו למלחמה.
נגד היוונים.
הטבח היה נורא. דמם של יהודים ויוונים התערבב אלה באלה. צפיתי
באלעזר בן מתיתיהו מסתער על הפיל ונמחץ תחתיו. דמעות מילאו את
עיני על גבורתם של אחי היהודים, אך נזכרתי שאני איש עתה! גבר!
עלי להיות חזקה! ובכי אינו מותר בעת כזו. ראיתי יווני ענק
מכניע את אליהו, מיהרתי אליו, מנסה להתעלם מהגופות בהן נעזרתי
להגיע אליו. זינקתי על גבו של היווני, הוא ניסה לנער אותי
מעליו. ראיתי את עיניו של אליהו מודות לי, והוא פנה ליווני אחר
שניצב מאחוריו. היווני שתחתי ניסה להתנער ממני, ונצמדתי אליו
ביתר כוח, לבסוף הצליח לנער אותי, ואז זינק אלי נועץ חרב בין
צלעותי. גנחתי בכאב כשיצא האוויר מריאותי. הוא עמד מעלי מגחך,
בכוחות אחרונים דחפתי את חרבי אל בטנו, הוא כשל לאחור מבט
פליאה על פניו וזרזיף דם פורץ מפיו.
שכבתי על האדמה הקרה, מחכה שאמצא. על ידי המוות או על ידי
אחיי, היהודים. בהיתי בשמים המתבהרים, השמש עולה.
תהיתי אם הערב הקודם היה הערב האחרון בו ראיתי את הוריי, ואת
אחיי. סוס זינק מעלי, בורח משדה הקרב.
יד רפרפה על לחיי. מישהו התנצל וקרע רצועה מחולצתי וקשר אותה
בחוזקה על הפצע. הוא הרים אותי והתחיל ללכת. מבטי התמקד לרגע
מתוך ההזיות, זה היה וקטאנוס. הוא מיהר ובדרך ירה פקודות
סביבו.
תהיתי אם הקרב נגמר.
"אני מצטערת ששיקרתי... שלא אמרתי כלום..." ידעתי שעכשיו הוא
מזהה אותי.
הוא צחק "ידעתי כל הזמן, זיהיתי את קולך מהמילה הראשונה שאמרת
באותו הרגע..." הוא הביט בי ברוך "את תהיי בסדר... בסדר
גמור..." מבטי התערפל והכל נהיה שחור.
"איך את מרגישה?" שאל קול שקט, ויד מחוספסת עברה על לחיי.
"כואב" גנחתי "איפה אליעזר?" התיישרתי במהירות, ונעצרתי מפאת
הכאב.
"הוא פצוע מאוד קשה.." אמר וקטאנוס בשקט.
"אני חייבת לראות אותו! עכשיו!" קראתי, דמעות עלו בעיני, עכשיו
מותר לי, הכל נגמר! "קח אותי אליו! שמואל, בבקשה!"
"אקח, אקח..." נכנע וקטאנוס והרים אותי בזרועתיו. הוא לקח אותי
דרך כל בית החולים המאולתר והושיב אותי לבסוף ליד אליעזר
המדמדם במיטתו.
"אליעזר?" לחשתי בשפתיים חרבות.
"רבקה? זו את?" הושיט יד אל מולו, אחזתי בה בחוזקה "זו את? את
פה? חשבתי שאבדת!"
"לא, נפצעתי, אבל אני מחלימה.." דמעותי נשרו על ידינו האחוזות.
"אל תבכי," חיזק את אחיזתו, אך לא עמד לו כוחו, ורפתה ידו "אני
רוצה שתגידי לאבא ואימא..."
"מה קרה לך?" קטעתי אותו "אתה תחזור הביתה! נלך לאבא ואמא! הם
יהיו לצידנו! וכך נחלים יחד! אהיה פה עד שתבריא! הייתי צריכה
להיות לצידך!" התייפחתי.
"שאני לא מצטער! אני אוהב אותם... וגם... אותך..." המשכתי
לבכות, בכאב נורא, הוא משך אותי אליו קלות, ורכנתי קרוב
"הינשאי לוקטאנוס..." ביקש, ראשו נח על הכר, עיניו בוהות.
"לא... אליעזר! לא! לא!" קראתי בקול "לא הייתי לצידך! לא!
אליעזר! אני מצטערת!"
וקטאנוס הפריד את ידי מידו של אליעזר. "אני מצטער, רבקה..."
אמר בשקט.
"הוא נשבע להחזיר אותי הביתה..." התייפחתי "ואני לא הצלחתי
להביא אותו..." וקטאנוס נשא אותי חזרה למיטתי.
"זו לא אשמתך, רבקה." אמר בעודו מכניס אותי למיטתי. "אני באמת
מצטער..."
חיכיתי שיביט בי "הוא ביקש שאנשא לך!" אמרתי באומץ. וקטאנוס
שתק. אחרי כמה דקות ששתק ואחז בידי, קם והלך.
פרצתי בבכי.
יום אחד וקטאנוס לא הופיע באותה השעה שהיה מגיע כל יום.
ופתאום עמדו בכניסה הוריי.
"רבקה!" קראה אימי וחיבקה אותי, נוגעת בתחבושת.
"הם יודעים שאת אישה ועוד לא סילקו אותך?" שאל אבי, וטפח על
שכמי בעדינות.
"היא נלחמה בכבוד במערכה הקשה, היא ראויה לכל הכבוד שלנו!" קרא
שכני מהמיטה הסמוכה. חייכתי בעצב.
"האם שמעתם על טיהור המקדש?" שאל אבי בגאווה "ועל פח השמן
הניסי? הפח היחיד הטהור שאמור להספיק ליום אחד, והספיק
לשלושה?"
"השמועות הגיעו גם לכאן..." אמר שכני מהמיטה הסמוכה.
"איפה אליעזר?" שאלה אימי לפתע, קוטעת את השיחה הנלהבת. שקט
מעיק השתרר באוהל. היא הניעה ראשה לשלילה וכיסתה את פיה "אמרי
שזה שקר! בבקשה..." נעצה בי מבטה בתחינה. שתקתי ופרצנו בבכי
יחד. אבא חיבק אותה. התייפחויות נשמעו בכל רחבי האוהל, אנשים
פורקים אבלם על אהוביהם, ועל כאב המערכה הקשה ששיחררה את
ירושלים.
חודש וחצי לערך אחרי שנפטר אליעזר, וקטאנוס נכנס לאוהל בריצה.
חיוך שפוך על פניו.
"מה קרה, שמואל?" שאלתי.
"סיימתי את הליכי הגיור! אני יהודי! שמואל הוא שמי האמיתי!"
קרא בקול, תרועות נשמעו ברחבי האוהל ופנה אלי בשקט "האם תקיימי
צוואתו של אחיך, רבקה, ותינשאי לי?"
פרצתי בבכי והנהנתי בעז. זו הסיבה בגללה לא ענה כשסיפרתי לו על
צוואתו של אחי! הוא כן רוצה להיות איתי! הוא כן!
שירה פרצה סביבנו. היו אלה ימים טובים ליהודים, ימי התאוששות
מהאבל ומפציעות הקרב, היוונים עזבו את הארץ, נס פח השמן שהספיק
לשבעה ימים נודע בגאון כל רחבי הארץ. שמחות משפחתיות הצליחו
לכפר במעט על החוסר של האהובים שנפלו במערכה הקשה.
אותו הזמן כבר יכולתי לצעוד, אמנם לאט, אך קמתי ממיטתי והלכנו
ברחובות הפתלתלים עד לביתי. נכנסנו לבית.
"מי זה?" קולה של אחותי הקטנה, דינה, נשמע כה ערב וטהור לאוזני
אחרי קולות המלחמה המצטלצלים באוזני יומם וליל.
"זו אני, דינקה!" קראתי בקול, דמעות ממלאות את עיני, פעם
נוספת.
"רבקה!" פרצה אל החדר וחיבקה אותי, גנחתי מהכאב, אך חיבקתי
אותה חזרה.
"איפה שאולי ותמר ואברהם?" שאלתי אותה בעודי מכסה את פניה
בנשיקות.
"הם עם אימא בחדר של שאולי ואברהם ואליעזר..." פניו התעוותו
מהכאב שבאיזכור שמו. "בואי!" קראה, ואז הביטה בחשדנות על שמואל
"מי אתה?"
"אני ידיד של רבקה ואליעזר..." ענה, היא חייכה ואחזה בידו בידה
האחת ובשלי בידה השניה והובילה אותנו לחדר.
"אמא!" קראתי "שאולי! אברהם!" הם התנפלו עלי בחיבוקים. ואמא
המתינה בסבלנות ואז חיבקה אותי גם היא. "היכן אבא?" שאלתי.
"עובד, בחדר. למה? הכל בסדר?"
"בסדר גמור." הובלתי אותם לחדר של הוריי, שם בישרתי להם על
אירוסינו.
הם חייכו חיוך כואב ולא אמרו מילה.
"מה קרה?" לא הבנתי.
"זה... זה פשוט כל כך קרוב ל... לאליעזר... את יודעת..." גמגמה
אמא. שמואל עמד בדלת ראשו מושפל, לא ידעתי מה הוא חושב.
"את חושבת שאני לא מתאבלת?" קראתי, פגועה, דמעות ממלאות את
עיני שוב "זו הייתה צוואתו! אלה היו מילותיו האחרונות! גם אני
מתגעגעת... אבל אני כן חושבת שזה טוב שזה כל כך קרוב..."
"טוב, טוב, רבקה, אל תבכי..." ביקש אבא וחיבק אותי "אני מבין,
ואני מסכים," שמואל הרים ראשו, צל של חיוך על שפתיו "עוד חודש?
עוד חודש זה טוב, רבקה שלי?" ושלח מבט מפציר לאימי.
אמא נאנחה "תישאר לארוחת ערב, שמואל?" שהביעה את הסכמתה
בשתיקה.
"בשמחה" ענה שמואל בחיוך.
"רבקה, בואי תעזרי לי." אמרה אמא.
"אל תעבידי אותה קשה מדי..." ביקש אבא.
"לא כדאי שתנוחי?" מיהר שמואל לשאול.
"אל תדאגו לי..." צחקתי.
"ספרי לי" אמרה אמי כשישבנו במטבח מכינות את הארוחה, "בתי,
מהיכן הוא?"
"אספר, אך אסור שזה ישנה את דעתכם." הזהרתי אותה.
היא נעצה בי מבט שואל.
"הוא יווני..." ראיתי את המבט על פניה של אימי "היה יווני. גר.
הבוקר סיים את הליכי הגיור." הבעת חוסר הסכמה התפשטה על פניה
"אני יודעת שזה קשה לכם, ואתם לא מרוצים, אך נשבעתי להינשא לו,
מאהבתי ומצוואתו של אליעזר."
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.