יומן מלחמה

היום ה-25 ללחימה. שבת בבוקר.
השקט היחסי מטעה. כל החושים דרוכים. הכל חד יותר, חלק יותר,
ברור יותר. השמש חשופה מתמיד. עלי העצים ירוקים מתמיד. השקט
כבד מתמיד. כל זיע, כל רחש, כל אוושה פורטים על העצבים
החשופים. מדי פעם עולים הדי אזעקה רחוקה. מנסים לשמור על שגרת
יום.
לא קלים הימים.
שעות הבוקר עדיין סבירות. להוציא צלצול אחד או שניים החיים
עדיין נסבלים.
כל אחד בעיסוקיו.
אב המשפחה (שזה אני) בעבודה - מקום נהדר זה העבודה. ארוחת
צהרים - חובה. גם לעבוד אפשר, אם  במקרה בא לך. אם הבית -
בבית. גם כלב הבית. הבן גם.
הלחץ האמיתי של ימי המלחמה מתחיל בשש.
המתח מתבטא בדברים הקטנים. עווית לא רצונית של הלסת, הידוק
שניים עצבני, הליכה קופצנית.
ההמתנה היא החלק הקשה. הידיעה שלא משנה מה, גם היום אנחנו
חשופים לכל שיגיון וגחמה של ההם בעורף.
אנחנו כבר יודעים לזהות את הצלצול ולהבחין בין זה שנופל קרוב
לבין צלצול רחוק, סתמי ולא מחייב.
הטלפון הראשון בא מ-ד'. אי אפשר להתבלבל בצלצול. גם אין זמן
לחמוק ממנו.
"תבואו!!" אומר הקול מעבר לקו.
"תבואו!! אני משאיר לכם את הבית. במגרה העליונה השארתי כסף
לאוכל. המקרר מלא וגם מיכל הדלק באוטו."
"חם עכשיו בתל-אביב" אנחנו מנסים להתנצל ("ד" גר למעשה בהרצליה
- רק לא רצינו לחשוף אותו).
"אתם עזי מצח!!" כך הקול מהאוב. לפחות תשלחו את
אבא/אמא/בת/בן1/בן2/כלב/אלכס  - סמן בעיגול את הבחירה.
ורק להבהיר: ביתנו, כבר בת 25. גרה בחיפה, לא אתנו. בן1 ובן2
חיילים. לא ברור שצה"ל יסכים שיעברו לתל-אביב לשבוע שבועיים.
הכלב זה הכלב. בכלל לא רע לו כאן. האזור מלא כלבות ובנות כלבה
שהמלחמה רק גורמת להורמונים שלהן להשתולל. אלכס זה טרקטורון.
חית שטח אמיתית. לא מתאימה לו העיר הגדולה.
"אני שולח לכם רכב שיאסוף אתכם מהבית. וגם סנדוויצ'ים ומיץ".
"תבואו".
אנחנו כמעט נשברים. קשה להיות חזק כאשר אתה יודע שהעורף תלוי
בך. קשה לעורף. המלחמה תפסה את עם ישראל לא מוכנים. אין מספיק
מקלטים. אין מספיק מרחבים מוגנים. אין מספיק פליטים!! על כל
פליט צפוני יש בממוצע חמש משפחות עורף חסרות כל שרבות על
שאריות הפליטה.
המצב חמור כל כך שגם אלה שהצליחו לארגן לעצמם פליט, או יותר,
לא מודים בכך. המשטרה מוסרת שבמרכז כבר דווח על מספר מקרים של
ביזה. משפחה שעזבה את הבית לנפשו למספר שעות ויצאה לסידורים,
גלתה, כשחזרה הביתה, שלא נשאר ממנו לא פליט ולא ריח של פליט.
רק הצלחנו לחמוק מהצלצול הזה (מכרנו לו ספור על אזעקה,
קטיושות, מקלטים וחוסר קליטה) מצלצל "איזק". ל"איזק" לא באמת
קוראים "איזק". שמו האמיתי הוא ע'. קראתי לו "איזק" כדי שלא
תזהו אותו.
"תבואו. אני בחו"ל ומשאיר לכם את הדירה ואת אישתי. תבואו".
האמת שזו כבר הצעה יפה. גם הדירה וגם האישה. אנחנו כמעט מתפתים
אבל מחליטים לחכות מעט שהמחיר יעלה.
בכלל זה שוק של קונים. מסכנים הפליטים הראשונים שהתפתו לכל
מיני שרלטנים שהבטיחו להם "שינה בסלון בתמורה למעט עזרה במשק
הבית". היום יכלו להשיג סוויטה, עם בריכה (או לפחות ג'קוזי)
וגם דמי כיס בדולרים. מקובל 500$ לשבוע, לאדם. 300$ להולך על
ארבע (כלב, חתול, צב ושתי כנריות).
שלשום, יום חמישי, שיא הלחץ, התקשרה ז'. "אולי תבואו מחר?"
שאלה. שמענו את הייאוש מדבר מגרונה. במצב של שגרה היא בכלל לא
סובלת אותנו. נורא רצינו לעזור אבל איך אפשר. אנחנו Over
Bookedעד סוף ספטמבר. אמרנו לה שאם יהיו ביטולים של הרגע
האחרון נודיע לה. (אנחנו לא באמת מתכוונים לבוא. היא רוצה
שנישן בממ"ד בקומת הקרקע. בממ"ד בקומת הקרקע!! כמה נמוך אפשר
לרדת? נאיבית שכמותה).
קשה לנו, אבל אנחנו לא נשברים. נסראללה לא ישבור אותנו. גם לא
העובדה שקשה, בימים אלה, להשיג אנטריקוט מיושן היטב בסופר, שלא
לדבר על עשבי תיבול לצ'ימיצ'ורי. אבל אנחנו לא מקטרים. גם
לעורף קשה. גם העורף פה לא מלקק דבש ישר מהצלוחית. (חזק, מה?).
העורף נושך שפתיים ושורד. העורף מסתכל עלינו ואומר "אם הם
יכולים אז גם אנחנו יכולים".
אז אל תרחמו עלינו. נכנסנו למלחמה בעיניים פקוחות. אנחנו חזקים
ואנחנו ננצח. העמידה האיתנה שלכם היא הנר שלאורו אנו חיים,
כשאין חשמל.
רק תעשו טובה ואל תתקשרו יותר. אנחנו נתקשר אליכם, אנחנו
מבטיחים. יש לנו את כל מספרי הטלפון לשעת חרום. אנחנו יודעים
להשיג את "ד", "איזק", ו"ז".
אם חס או חלילה יקרה משהו אתם תהיו הראשונים שנספר להם. שבועת
צופים.

אז תשמרו על עצמכם אתם שם בעורף.
ונתראה בשש, שש וחצי לאחר המלחמה.

עורפ (עופר)