ראשי על בטנך - אנחנו שוכבים במיטה - כמו שכל כך אהבנו. (מי
שמביט מלמעלה רואה צללית של זוג).
יד שמאל שלך מלטפת את ראשי, יד ימין תומכת בראשך. אני עוצם את
עיני, מתמכר לתחושה, קרן אן מתנגנת ברקע - עם קולה הענוג.
אנחנו עדיין לא מדברים.
אני מסתובב לשכב על הצד - ראשי עדיין על בטנך אבל עכשיו אני
יכול לראות את רגלייך - מלטף, נוגע, מסדר את שערות הערווה שלך
- את מצחקקת - אני עוצם את עיניי שוב מנסה לחוש את הרגע עד תום
- למצות.

לפתע את קמה - מתרחקת ממני - אני נזכר איך היית שואלת בבהלה
באמצע הלילה כשהייתי קם לשירותים או כדי לכתוב משהו שעלה בדעתי
חצי צועקת חצי ישנה "לאן אתה הולך?" היה סימן קריאה בסימן
השאלה שלך - אני נזכר בזה כעת משום שאני מבין לפתע איך סימן
קריאה יכול להשתלב כל כך טוב בשאלה...

מרגיש את המיטה מתרוקנת - את הנוכחות העצומה שלך יוצאת מהחדר,
שומע את הדלת נטרקת ואותך רצה במורד המדרגות, האוויר יוצא
מראותי המצטמקות מכאב, חונקות את כל מה שרציתי לצעוק לך - אני
אפילו לא יכול לצעוק לך "לאן את הולכת" בבהלה ובדחיפות ועם
סימני קריאה ושאלה מעורבבים.

הצל משתלט על חדרי - לא ממש חשוך - קריר, שקט, בכל נשימה עולה
הבל סמיך יותר מפי.
אני לוחש לך "אבל הכרזת שהאהבה מנצחת." נזכר בעיקולי שפתייך,
בקמטים בעיניך, בתחושה של גופך עוטף את גופי, זיכרון הנוכחות
שלך מתעמעם בכל רגע שעובר, אני זוכר שהרגשתי בלתי מנוצח או
משהו כשהיית פה - כל נקודה בנפשי כואבת.

אני רואה אותך עכשיו דרך ההילה של הוויסקי הצהוב שהבאת לי פעם
- גופך הנחלש העטוף בשחורים מזכיר לי תמונה - דרך הוויסקי אני
רואה את אימך עולה במדרגות ואני בעקבותיה. דלת נפתחת. חושך.
שלושת השדים שלך עומדים מעל מיטתך ואת בה - קודחת מצער.
נזכרתי בעיניי שלי הקודחות מחום יורדות מתקרת חדרי ומוצאות
אותך עוטפת את סבלי בכנפי המלאכים שלך - את נתת לי אותם באמצע
לילה של יום סבל.
הרמתי אותך מילה אחרי מילה - השדים שלך היססו - הם הבטיחו לך
שאברח - אבל אני רק עמדתי שם וליטפתי את ראשך. גופך הגיב
למילותיי המלטפות - ליטפתי את גופך באהבה וספוג במקלחת חשוכה.
אחר כך כעסת כשקראתי לך לגרש איתי את השדים - "הם שלי!" התעקשת
לצעוק בלי מלים, "הם שדים" עניתי לך בשקט "מקומם בעבר" לחשתי
לך, אבל את לא שמעת, את יצאת מהחדר בעקבותיהם... במורד
המדרגות.
לאן את הולכת. לחשתי בחדר החשוך.

שנינו ישבנו על בר - מעין הרגל שלפני טיסה - את לבשת את דמותך
המרהיבה ביותר, אני לבשתי ג'קט שקנתה לי אהובה נשכחת.
שפתייך נעו מעצבות אוויר למילים בכדי לבטא שביב מחשבה שחלפה
בראשך בהשפעת האלכוהול, "מה עשית?" שאלת עוצמת עינייך - מתמכרת
לתחושת הסחרור... גחנתי אלייך עד שפי היה צמוד אל אוזנך "חזק
ומתוק" הבטחתי לך. "חזק ומתוק" נהגת לומר לי ברגעים של געגוע.
הייתי מחייך ומביא לך פרח או עולם של מחשבות.
זה נולד חזק ומתוק, וגווע באפלה סמיכה, חזקה משנינו ומתוקה כמו
שיכולה להיות רק אפלה אמיתית. מכסה את הסיפור הזה שהתחלתי איתו
את שנת אלפיים וחמש. היו שם כמה משולשים של פיצה, סרטים,
מחשבות רומנטיות, שני פרחים. שמונה הייתה השעה שאותה תמיד
פספסתי בדרך לעבודה. אין ספור היה מספר הפעמים בהם הכמיהה שלי
אלייך כמעט הכניעה אותי לדמעות (ומספר הפעמים בהם דפקת את
האוטו שלך כשניסית לקחת אותי לעבודה בזמן.) פעם אחת יצאנו
מהעיר - תחושת מועקה כבר הייתה באוויר ובגדים שחורים החלו
לעטוף את גופך המדהים בתדירות עולה. ארבעה ימים בהם שכבת במטה
הביאו אותי אל מיטתך. היו גם פעמיים בהן היית בשדה התעופה -
בפעם הראשונה לא עלית על המטוס, בשנייה הבאת לי מתנות. איני
יודע כמה פעמים עצמתי עיניי מנסה לנחש אם את נוכחת בחדר - תמיד
ניחשתי נכון. את כל ההודעות ממך שמרתי (תמיד ידעתי שתלכי) לא
הבנתי שכשיבוא הזמן לקרוא בהן ולהיזכר בנוכחות החסרה שלך כל
אחת מהן תחרוץ בבשרי - ועדיין לא אוכל למחוק אותן ואותך ממני.
חזק
ומתוק
וגווע.