ידעת
שהכל נגמר ולמוות אין שיר
היה עדיף לטרוף אותך כשעוד זחלת על גחונך
לבטח היה עדיף שיכחה
הדשא ממשיך לצמוח במדשאות מנוונות באירופה
והמלחמה הזאת מסמנת גבולות אנושיים
תפלים

הדבר היחיד ששווה בעולם הזה
גבר ואישה אל תגחך
אהבה
כח
וויסקי באמצע הלילה

נייר טואלט במסיבת יום הולדת


פעם הרגשת מדבר?

פעם הרגשת שהמילה שלך נהדפת בשטח נרחב ו
לא מוכר

שעצם קיום המילה בפיך וטעם האוכל

שהחרוזים והתפוזים

זהים
בצבעם בגודלם בריחם

אני  לא  רוצה להיות האישה אני לא רוצה להלך כמו אישה
האישה


שרצתה אחיזה האישה שחזרת לישון בחיקה אני לא אהיה האישה

ואז תישן בלי לפחד
ואז תנגב את הרוק משפתיך ותשחרר את הריר
ותשיר
ותעוף בכנפיים דקות ותקרא ותקרב לאחות
פצעים על מדרכות
אנשים שאיבדו שבבים מזעריים מהלב בכל שניה
מתגרדים ברחובות
ומשילים את העור הדק הזה
שאני לא רוצה לראות

אלוהים לא כאן עכשיו
אבל את בטח ערה עוד ענן של סיגריה
ואת לא מבינה משקפי שמש
ואת לא מבינה שיכחה
ואת לא מרגישה כדורגל
ואת לא ישנה
לאחרונה
אני תוהה עלייך ועל טיב יחסי השקט בנינו
מתי תיפול התיקרה
ותשחרר אותנו
מהחדרים הנפרדים

מתי הקירות יהפכו להרים של שוקולדה

מתק שפתייך זועק אלי

אהובה שחררי צעדייך

לא מאמינה לך הזמן כמו שחקן
נהדף על מזרן ישן
פעם אביב גפן שר
עכשיו מעונן
גל אסוציאציות במכשיר הקטן
אי אפשר לסלף
ולהכות את הזמן הוא רק אורח לא קרוי
בעולם של שינויים


אז אולי אפשר לסלוח לפני שיהיה מאוחר לאוורר את הרוח
שמפזרת את השיער החום החלק
הרוח האוחזת בחיים כמו יותר מהכל מבדרת עננים
כן מרגישים לא חייבים
מילים או רק היגדים קטנים ונשיקות לא רצויות
בחדרים לא קרואים ואורחים לא מבורכים
וימים לא נגמרים
ושדות לא אירוסים
ומאיר לא אריאל