תום אוהב כדורגל.
כשהוא בא אליי הביתה זה הדבר העיקרי שהוא מדבר עליו עם אבא
שלי.
וכשיוצא לי לשמוע אותו מתאר מהלך, תמיד זה נשמע כל כך פיוטי
ממש אפשר לבכות איך שהוא מתאר את פלה או איך שלא קוראים לו
ממתין את הכמה שניות האלה, ממקד מבט, ותום כבר עומד כמוהו
כשהרגל מוכנה לבעוט מתאר את הזיעה שזולגת לו על המצח מכווץ את
העיניים...
בשניות האלה, אם היה פסקול, היינו שומעים פעימות ליבו של
רונלדיניו (או איך שלא קוראים לו)
ומיד אח"כ את שאגות הקהל גווווווווווול!
ואז, עוברים לפרצופים של כל האוהדים של הקבוצה המפסידה- תום שם
ידיים על המצח ומקמט את הפה,
שואג שאגה אילמת, ובועט בקצה של הספה תוך סינון סססאמק שקט.
ואז המצלמה חוזרת לתום, הוא עומד ומוחא כפיים כמו בפרס על מפעל
חיים, זקוף וגאה.
אח"כ הוא צוחק ואומר לי "אח, היית צריכה לראות את זה".
אם לא הייתי שונאת כדורגל, הייתי כבר אוהדת מושבעת של יוסי
בניון בגלל הגול האגדי הזה, שאולי לא היה כל כך אגדי אבל נשמע
ככה כשתום מתאר אותו.
ככה זה עם תום, הכל ציורי. לכל הליכה פשוטה למכולת יש פסקול
שאתה מת כבר להריץ את הסרט קדימה לראות איזה הפתעה נוספת הכין
הבמאי.

תום ואני לא היינו בקשר כבר יותר משנתיים, מאז שהייתי בצבא.
והייתה לו חברה שלא הכרתי, ואח שלו פתאום נהיה גבוה.

פעם תום היה קורא לי טינקרבל ואני הייתי קוראת לו פיטר פן.
שנינו נשבענו שלא נשתנה ושנישאר ילדים בנשמה.
הוא היה יודע את המילים המדוייקות כדי לגעת בי כמו הפעם שכתב
לי את הברכה הכי הכי ליומולדת, משהו מרגש כזה שגרם לי לבכות
שעד היום אני זוכרת.
בכלל הצחוקים הרציניים והרצינות הצוחקת, היו הדברים שעשינו
להכי אהובים עליי, כמו אז במחנה קיץ למשחק, יושבים בחוץ
מסתכלים בעיניים ואז תום היה מתחיל "איים ג'סט א פור בוי, נו
בודי לאב'ס מי" ואני הייתי עונה בטון מלא חשיבות: "היז ג'סט א
פור בוי פרום א פור פמילי" ועד סוף השיר לא יכולנו להפסיק.
תום היה השותף הכי גדול לכל הפנטזיות הכי קטנות - היינו שמים
את השיר של מריה קארי וויטני יוסטון בפול ווליום במערכת ועושים
לאחותי הקטנה מופע בתנועות שפתיים מוגזמות.

רק עם תום אני יכולה להודות בכל הרגעים הקטנים שאני יוצאת די
פתטית. כי כשאתה רואה את החיים בצורה פיוטית גם להיות פתטי זה
סוג של אמירה, גם מזה אפשר לצאת אחלה גבר.
אבל ללא ספק יותר מהכל הכי אהבתי שהוא היה מקריא לי בטלפון כל
מיני סיפורים.
בהתחלה זה היה אתגר קרת, עם סיפורים נבחרים מתוך געגועי
לקיסינג'ר. אח"כ "צינורות" והמשיך עם "הקייטנה של קנלר", אח"כ
התחילו לזרום הסיפורים פרי עטו. את אניהו כבר קראנו בנפרד.

כשחזרנו לקשר זה היה כאילו מעולם לא אמרנו שלום, הכל עמד
במקומו ורק מעט דברים בתפאורה השתנו.
כמו לחזור לבית סבתא אחרי שנים שלא ביקרת שם- אתה כבר עברת
הרבה אבל הבית אותו בית, עם אותו ריח מוכר ותחושה מוכרת של
סבתא. אז אחרי שנפטרנו מהמבוכה הקלה מצאנו את מקומנו.

נראה כי השבועה עוד שם כאילו רק אתמול הבטחנו, הוא פיטר פן
(כבר קצוץ שיער) אני טינקרבל (עם עוד כמה קילו) וכלום לא
השתנה, אולי רק אח שלו שגבה.

והייתי יכולה לסיים את הסיפור בצורה הכי מרגשת כשאני עומדת
מולו ומקריאה לו את כל המילים שלי אליו וכשאני מסיימת להקריא
יש שקט כזה והכתוביות רצות לו על הפרצוף אבל אצל תום, כמו אצל
אתגר קרת, הסיפור לא חייב פואנטה.