New Stage - Go To Main Page


השעות המאוחרות לא נגמרות לי לעולם.
הזמן תמיד עצור לי דקה או שתיים כשאני מתחיל לחשוב על מי היא
במובן.
ואז אני בשלי, ואיפה היא? האם היא מודעת למה שעובר אצלי?
אז אני פותח עיתון, שוטף מבזקים אבל לא מרמה אפילו לא את
עצמי.

וכשאמא שלי בכורסא נשכבת ואפילו מגע יד אשה לא מלטפת ולי נשבר
הזין מלהיות לבד רוב הזמן,
אז אני מלטף לי דקה או שתיים בלבד.
ואז אני חושב על מה איתה? והאם היא לפעמים מרגישה כמוני
בודדה?

כמה יכול להיות הזמן עלוב?
כמה בן אדם יכול להישאר רקוב?

מילי היא ילדה של אשליות, מילי היא ילדה של רצונות.
וכשאני חושב על מילי רצות בי תהיות.

שיר מספר 2:

רגעים קשים גובים זמנים ארוכים.
לנצור פלאי עולם, לשאוף חכמת רוח מכבדי שמיעה.
להתנות אהבה בלי כלים רועשים.
לזרוע שדות ביקום שנוא דמים.

הילדה הקטנה מזמן נהפכה לאשה אומללה.
עפיפונים נשכחו ברוח.
העצים הרועמים מזמן נשכחו בין גזעים עלובים.

עפר משכבה של זקנה אדישה נשבה בקסמיו של הים.
מעיין צלול יערות לא ידיר את שנת ההמון.
חלומות תמימים הפכו לשדה תסריטאים נודדים

ורק אותו ילד שלכת שחפץ באהבה התבדה אל מול אותה מנגינה ידועה.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 16/3/07 11:29
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עומר ברקוביץ

© 1998-2025 זכויות שמורות לבמה חדשה