אוי, אל תגיד לי. שוב? הכל מהתחלה? כל חיי אני משתדל, משקיע,
ואומר בלבי "קדימה, תתאמץ, אסור לפספס שום דבר, חיים רק פעם
אחת." אלוהים, נו באמת. לנפץ ככה את כל היופי?! ואתה עוד אומר
שזה הגלגול ה-104 שלי, ושלפניי עוד נצח שלם! אל תגיד לי, אני
יודע, שמעתי את זה כבר מאה פעם! לא, תסלח לי, 103 פעמים. כל
חיים חיים פעם אחת, ואותם החיים לא יחזרו לעולם. אתה לא יכול
להשאיר אותי פה למעלה? כלומר, למה לך מותר ולי אסור? אותך הרי
אף אחד לא מכריח לחיות חיי אינסוף!
הו, אל תחשוב על זה אפילו, אני הרי כבר מכיר את כל מילותיך בעל
פה! אתה אומר שאף אחד לא מכריח אותך לחיות חיי נצח, שאתה חי
אותם מרצונך ושכך גם כולנו. אלוהים, כמה שאתה טועה! אני רוצה
למות. לא, לא ככה, מזה קיבלתי כבר מספיק, אתה סיפקת לי מגוון
רחב של מיתות מסוגננות: תליה, מוות ממחלה משונה שמשתקת את הגוף
מלמטה למעלה, טביעה, היחנקות, ואפילו פעם שכללה את הפיכתי
למומיה לאחר דבר (זה היה מזמן...אבל אל תחשוב ששכחתי).
אני רוצה למות לגמרי, להיעלם, לא להיות יותר. לא לחוות את הרגע
המאכזב בו אני מגיע לכאן, רואה אותך ישוב בנוח על הענן, ובלי
שאני מספיק למצמץ, אני כבר יוצא לעולם הבא! היי, אתה לא מקשיב
לי או מה? אתה נראה מאוד עייף, וחיוור. אני מתעקש שתקשיב לי
בשיא הרצינות, פעם אחת, סוף כל סוף.
"תשמע, עם כל הדיבורים שלך פה באמת עשית לי חשק למות," נשמע
הקול, "בשיא הרצינות, אז אתה יודע, תזכור אותי לטובה, אני רואה
שיש לך זיכרון מעולה ממש, להתראות."

לא! איך יכולת להשאיר אותי פה ככה?! מי יהרוג אותי עכשיו?! לאן
אתה הולך...חכה!
"אני הולך אל הלא כלום. תשב לך בנוח, אתה האלוהים הבא."
השתררה דממה, אני לבדי כאן עכשיו. ולפני שהספקתי להתחיל להרהר
בתפקיד החדש שלי, נשמעה דפיקה קלה. "היכנס."
הו, אלוהים, אל תשלח אותי לעוד חיים, תאמין לי שמה שחייתי עד
עכשיו הספיק לי בהחלט! אני רוצה להעלם! בלי שהספיק האדם להבין
מה קרה, הושבתי אותו במקומי על הענן (שהתאפיין בנוחות בלתי
רגילה, כדרך אגב. התנאים פה אלוהיים ממש!)

תמיד אמרו שאני לא מצליח להחזיק מעמד באותו המקום לאורך זמן.
האדם התיישב על הענן, המום במקצת. רק מעט יותר משהייתי אני
עצמי באותו הרגע. בירכתי אותו לשלום, וצעדתי בביטחון אל הלא
כלום.
כשהגעתי לשם, נאנחתי בהקלה. אל תדאגו, חיים רק פעם אחת. פעם
אחת ארוכה מאוד מאוד.