יום שבת אחד אבא העיר אותי בשעה לא קונבנציונאלית משהו, הורה
לי להתלבש וציווה עליי להיכנס לאוטו. יום שבת אחד אבא לקח אותי
לדוג.
נסענו 4 שעות ארוכות ואת כול המוזיקה אני בחרתי, היה לי מצב
רוח לישראלי שקט באותו בוקר. אבא אפילו לא התלונן. אחרי הכול,
איך אפשר להתלונן אחרי שהוצאת את הילדה מהמיטה ב4 וחצי לפנות
בוקר?
הגענו ליער פסטורלי להחריד ויצאנו מהאוטו, לאבא היו שתי חכות
ודלי. זה הכול. הוא הלך לפני בצעדים בטוחים ואני תהיתי איפה
לעזאזל יש אגם בקרבת מקום, ולמה הוא הכיר את הדרך כול כך טוב,
אבל לא שאלתי שאלות. היה משהו מאוד מוחלט ורגוע בתנועות הגוף
שלו.
אחרי חצי שעה של הליכה הגענו. ראיתי לפני אגם ענקי וסימטרי
להחריד, אבל לא הייתה בו טיפת מים. כאילו כדור הארץ בלע חתיכה
מעצמו לפתע. אבא התיישב ליד הבור הענקי הזה והושיט לי חכה אחת,
בתור פיתיון שם קמצוץ מהייאוש שלי.
התיישבתי לצידו ולקחתי את החכה. זרקתי את הפיתיון לתוך הבור
וחיכיתי שמשהו ימשוך את החכה וכשאוציא אותה במקום קמצוץ הייאוש
יהיה משהו קצת מוחשי יותר מהכלום שיש לי.